יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים
|
| 3/2007
בשתיים ומשהו בבוקר, אחרי ערב שכלל יותר מדי בירה ואם זכרוני אינו מטעני, גם ריקוד על הבר*, החלטתי שאני צריכה לאסוף את הכתר ואת איברי הפזורים ולחזור הביתה. זה לקח לי רק שעתיים, ובארבע הצלחתי לעמוד לבושה** ומגובה בבחור חסון ולתפוס מונית חזרה לדירה.
דרך קבלת ההחלטות שלי היא דבר מאד מרתק, ללא ספק. הסיבה היחידה בגללה התעקשתי לסיים את הלילה במיטה שלי במקום בזו שלו הייתה כי לא רציתי לישון עם העדשות (ולא כי, למשל, אני לא ממש מכירה את האיש פרט לעובדה שבאותו הבוקר הוא ישב לידי בספריה בעודי נוברת עמוקות באי אילו ספרי ענק משמימים בשעה שהוא מנסה להתמודד עם איזה תרגיל-שנה-א')
מה שכן, גיליתי המון קשתות צבעוניות מקיפות את המנורות בעיר.
איזה קסם.
*זה פחות מרשים ממה שזה נשמע, ה"בר" היה דיקט ארוך על שלושה שולחנות. זה לא הפריע לכל מי שהיה באזור להשתעשע עד מאד מהמחווה, ולי כמעט להתעופף משם אל זרועות ה"ברמן" שבימים כתיקונם משמש כאחד האנשים האהובים עלי בפקולטה.
**בחצאית וגופיה שלחלוטין לא הלמו את הקור הירושלמי של ממש-תחילת-מרץ. אנשים זרים הציעו לי מעיל, אבל סירבתי בתוקף. איך אפשר להיות נסיכה עם מעיל?
סימניה: הטור המקסים של סייד קשוע
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
