מנסה לעשות סדר בבאלגן ולא מצליחה למצוא את קצה החוט שממנו הכל התחיל. אני, שכל משפט וכל מילה נשארים אצלה חרוטים בזכרון, חסרי משמעות ככל שיהיו. הפסיכית שזוכרת שיחות שלמות מלפני שנתיים ושלוש, לא מצליחה למלא את הריק שמסתחרר לי בתוך הראש ולהחזיר למקום הראוי כל פיסה.
נדמה לי שכשהוא נכנס למכונית שלי, אי שם בארבע בבוקר כששיחת ה"לא נפגשנו כל כך הרבה זמן ויש לנו כל כך הרבה להשלים" התעקשה לא להגמר, שמתי לב שמשהו עומד באוויר וזו לא רק הרוח הדרומית שכל כך התגעגעתי אליה. ואז הוא יצא, התנעתי, נסעתי, משועשעת מהאינסטינקטים שלי שחיים בסרט עצמאי.
ויומיים אחר כך טלפון, תהיה לגבי התוכניות שלי לאותו הערב ושוב נסיעה בכביש המוכר הפעם כבר באיפור עדיין ועדשות ותחושה לא ברורה. וכשהוא לא חיבק אותי כשרק הגעתי, מנסה להבין מה קורה. וברגע שהברך שלו נתקלה בזו שלי ולא זזה לשומקום כבר היה ברור לי בתחתית הבטן, במקום ההוא שאני מתעלמת ממנו כמה שרק אפשר, שהערב הזה יגמר בנשיקה. שזה, לכשלעצמו, לא נראה היה לי באותו הרגע כמו רעיון רע כל כך. זה הלך והשתפר כשמצאתי את עצמי בזרועות הכל-כך חסונות שלו ופתאום "את מתכוונת להסתובב כדי שאני אוכל לנשק אותך?"
* * *
"את לא מתכוונת לספר לעורכת, נכון?"
אני מסתכלת לו ישר לתוך העינים. לשקר? לא לשקר?
"ברור שכן".
"אוי, נטאשה"
"אבל מה אתה רוצה? זה סיפור מצויין".
הוא יודע שאני צודקת. למרות שבינתיים אני מתאפקת. ממילא עוד לא החלטתי אם מה שהיה שם היה כיתוב תמונה לעמוד האחרון, או פוטנציאל לכותרת ראשית. הוא הרי (חושב שהוא)לימד אותי כל כך הרבה ממה שאני יודעת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
