יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים
|
| 5/2007
כבר חזרתי הביתה אחרי שההפגנה של הסטודנטים דעכה.
"זהו, נגמר להיום", אמרתי לשוטר החמוד שעמד לידי. "לא נשארו להם עוד סיסמאות".
חזרתי הבית לשלוח את החומר. מהחלון עוד שמעתי צעקות.
רגע אחרי שהמילים הגיעו ליעדן, חשבתי לעצמי שאולי בכל זאת, רק לקפוץ, רק לבדוק, רק להיות בטוחה שבאמת נגמר. אפילו לא טרחתי לשים נעליים.
חמש דקות אחר כך כבר מצאתי את עצמי במרכז גוש אנושי ומולו גדר יס"מניקים ושוטרים אימתנית. צלם חמוד אחד עזר לי לדלג מעל הסטודנטים המחובקים ושלושה שוטרים דאגו להזהיר אותי שלא אחטוף מכות. ועל זה נאמר "יאללה יאללה", אבל בכל זאת, כשהיס"מניקים השתלטו על הפארטייה, דאגתי להיות שני צעדים מאחור, לתפוס פריים מלא, לקלל שאין לי עדשה רחבה אמיתית, לקוות שמשהו בכל זאת ייצא בסדר.
תמונה שצילמתי מול מעון ראש הממשלה, כמה רגעים לפני שהסטודנטים הצועדים הגיעו (כמובן שזה קרה אחרי השקיעה, כשכבר היה חושך והסיכוי שלי להוציא תמונות-פנאן הלך וקטן). לא תמונה משהו, אבל אני מחבבת את השלט עד מאד.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
