יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים
|
| 5/2007
שלום, חינוך*
הו, שלום שלום. איזה מלך אתה, שלום.
הגעתי בדיוק לשיר האחרון של הג'ירפות. ואז שוטי הנבואה ואז גשם. גשם? גשם בהחלט.
יורדים, חוזרים, בינתיים אני לא מצליחה להוריד את העיניים מהצלמים. מהמצלמות. מזה שבא לי כל כך להיות שם, עם המיקרוקמרה שלי שלא מצליחה להטעות כמעט אף אחד, אלא אם אני לבד.
ואז שלום (ואביב גפן, וכמה גרופיות בנות 17 שצעקו "אביב אביב" והיו כה-חריגות-בבדידותן בנוף הכללי של מעריצי החנוך, וגם הלכו רגע לפני שההופעה התחילה) וגשם ואדרנלין שמפעפע בדם, ושלושה בחורים שהתעקשו להתעלם מקיומנו ולהדחף למקום המצויין שאיתרנו במאמצים רבים.
לא ויתרנו. יש דברים ששווה להאבק עליהם. זה לא המקום כמו הכבוד שלי שסירב לקבל יחס מטונף שכזה.
סיבוב נוסף - מחר.
*
ואז חזרתי הביתה ונהג תוהה שאל אותי איפה "הזהו של הסטודנטים". אז הסברתי לו. "אבל אני לא מקומי". הסברתי בעדינות שאין לי מושג איך מגיעים ברכב לגן העצמאות כי אני הולכת ברגל וכבר עמדתי ללכת ואז "אה, את בדרך לשם"? "לא, בדרך הביתה". "אז אולי תצטרפי אלי בכל זאת?"
איחס
איחס איחס איחס.
אחר כך נהגים שמחפשים הכוונה לא מבינים למה אני עויינת.
*שלט מחאה שראיתי בכניסה לאוניברסיטה (לא אני לא שוברת שביתה, היה לי דייט סוער עם ערימת ספרים עצומה בספריה, ככל הנראה הדבר הכי קרוב לדייט אמיתי שיהיה לי בקרוב) ולא הצלחתי להבין אם זו מחווה לשלום המלך, פראפרזה על קלינטון, או סתם משחק מילים משולש.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
