יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

כינוי:

תמונה

RSS: לקטעים לתגובות

הבלוג חבר בטבעות:

7/2007

סמס "מה קורה" בנאלי הפך להסתמסות לא-בלתי-סתמית שבשלב מסויים הפכה למה שנראה היה כמו נסיון פלרטוט. "אם לא הייתי יודעת יותר טוב, הייתי חושבת שאתה מנסה להתחיל איתי שוב", כתבתי.
ואז הוא לא מבין (או שעושה את עצמו לא מבין, או שמתחמק), ואני לא מבינה (או שעושה את עצמי לא מבינה, או שמתחמקת) ובסוף נשבר לי ואני שולחת "אני עדיין מנסה להבין מאיפה צצת פתאום, אחרי חודש".
ואז שתיקה.
אני נכנסת למקלחת, ויוצאת מהמקלחת ועדיין אין קול ואין סימן.
"כנראה נתתי לך יותר מדי קרדיט", אני כותבת. "טעות שלי, ללא ספק".

איך אני תמיד נותנת לאנשים האלו להכנס לחיים שלי חזרה כל כך בקלות? אני כזו דפוקה.

נכתב על ידי , 12/7/2007 23:08 בקטגוריות הכל אנשים, סמסים שהיו באמת
הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

<< לקטע הקודם

לבלוג המלא

לקטע הבא >>

הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנטאשה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נטאשה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים