יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים
|
| 8/2007
אתמול נשברתי.
רגע אחרי שעדכנו אותי שעוד דירה שרציתי כבר לא אקטואליות, הדמעות התחילו לבצבץ. התקשרתי לג' (למה שאחרי אתמול היא זכתה רשמית לתואר "גירלפרינד!"* שלי) ושפכתי הכל. כמה שעות אחר כך כבר היינו באיזה פאב חדש, מאחלות מיני מחלות ומחלות מין לכל שקרני העולם ומנתחות סמסים משקרן ספיציפי אחד. אחחחח... כמה כיף להיות בחורה שתויה. אני באמת חושבת שכבר הרבה זמן לא שתיתי ככה, זה התחיל בקוקטיל לא רע בכלל שאני משוכנעת שהיה עם אשכוליות אדומות ולא פסיפלורה כמובטח, המשיך בלאף של ג' שנזכרה שהיא צריכה לנהוג הביתה ובגארדן של א' שפשוט לא הצליחה להתמודד עם החצי ליטר שהזמינה, ואז, אחרי שהייתי מספיק מפוקסת כדי לשאול את המלצרית אם הם מחפשים עובדות במקום (ולא שברור איפה בדיוק אני אדחף כמה משמרות בין האלף דברים שאני לא מוצאת להם זמן כרגע, אבל באותו הרגע זה נראה היה לי שולי. ולעבוד כל כך קרוב לאלכוהול ומוזיקה נראה היה לי כמו רעיון מבריק ביותר) סיפרתי לה בדיוק מה שתיתי, וכמה אני עדיין זוכרת מה כל מיני אנשים שקרנים עשו, וסיכמנו על פיג'לין. אחחחחחחחחחח. פיג'לין סאוור. כמה כיף, כמה טופי.
כמובן שהכל עלה דקה אחרי שהתחלנו לזוז לכיוון הבית, כמובן שהתחלתי לבכות באמצע הרחוב והנשמות הטהורות אספו את השברים, העלו אותי עד הבית, דאגו שאני אשתה (מים!), הוציאו אותי מהבגדים, הכניסו אותי לבגדים אחרים, ליוו אותי לשירותים, דאגו שאני לא אעשה שיחות טלפון שאני אתחרט עליהן אחר כך, ופחות או יותר היו הדברהכיטוב שקרה לי בשבוע האחרון.
בשש התעוררתי עם האנגאובר צפוי וכאב בטן מעצבן, הקפצתי אדוויל וחזרתי לישון. במפתיע, כשהתעוררתי שוב הכל הרגיש תקין, פחות או יותר. אבל את הווילונות השארתי בכל זאת מוסטים. ושאף אחד לא ידבר לידי בקול רם, אם אפשר.
זהו, הסיפור הזה נגמר. אין מה להתעסק בזה יותר, כולם להתפזר - ההצגה נגמרה. היה שלום ותודה על הדגים
*זו בדיוק הנקודה בחיים שבה אני מצטערת שאין לי מבטא הארלמיסטי-שחור
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
