אחותי הקטנה יושבת מול הטלוויזיה, מכורבלת בתוך עצמה על הספה. בזווית העין אני קולטת מה היא רואה ומתיישבת בצד. ולא קל לי. לא קל לי בכלל. איזו זכות יש לך
מזהה את המחסומים האלו.
בחלקם הייתי, אפילו שאף פעם לא החזקתי אלה, גם בטירונות בקושי החזקתי נשק. הייתי ולא הייתי. נוגעת לא נוגעת באינתיפדה או איכשלאקראולזה בזמני. פעם הייתי צופה באדיקות בשני סרטים ששודרו בערוץ שמונה - האחד היה על המצור בכנסיית המולד בבית לחם, השני "מחסומים". מנסה לזהות פרצופים מוכרים, מקומות מוכרים, דרגות וסימנים. כל פעם שבזפזופ הייתי עוצרת מול סצינה מוכרת, הייתי נעצרת. מנסה להבין איפה אני בכל הסיפור הזה ואיך בכלל מותר לי לחשוב שאני משהו בכל הסיפור הזה - אפילו פיון לא הייתי אלא הרבה פחות. והצבא שלי, אי אפשר להגיד שהיה לי רע. להפך. היו הרבה חלקים של טוב. לא הוטרדתי ולא הטרדתי, לא הצקתי ולא הוצקתי, לא התעמרו בי ולא התעמרתי, לא מעבר לשגרה המתמשכת, הקלה, שבמקרה שלי אפילו לא הייתה שגרתית במיוחד. טיול שנתי של שנה ותשע - לא דקה יותר. זמן שהשארתי מאחורי אחרי שעזבתי את שערי הבקו"ם. כמה חברים, כמה מספרי טלפון, אלבום תמונות חמוד ועבה בליאפתמונהשלגופה, ילדה משחקת בלהיות חיילת. חיילת של שוקולד.
עמדתי פעם במחסום, עצרה מולי אשה פלסטינית ושאלה משהו. "אני לא שייכת לכאן" ניסיתי להסביר לה. "אני אורחת". אני לא אורחת וכן שייכת. אני לובשת מדים ויש לי צ על הקסדה. אני מדברת עברית ומסתחבקת עם החיילים.
מעיפה מבט אל אחותי הקטנה. מנסה להבין מה עובר עליה. מנסה להבין מה עובר עלי.
איפה המקום שלי בכל העניין הזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
