יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

  בשבועות האחרונים כמה וכמה אנשים שאני מכירה התייחסו לכתבות שפרסמתי. בין אם זה חברים שלי שמסמסים לי שאיזו כתבה נגעה בדיוק בנקודות החשובות, או אנשים שלא חשבתי שבכלל יודעים איך קוראים לי שמציינים שקראו דברים שכתבתי (וואלה? אנשים אשכרה מסתכלים על הקרדיט? משעשע). לא זכור לי שזה קרה מאז שעזבתי את העיתון. מגניב לי עם זה לגמרי (זאת אומרת, רגע אחרי שאני מפסיקה להיות נבוכה), בעיקר כי זה מתאים לאיך שאני מרגישה בנוגע לעבודה שלי שם בתקופה האחרונה.

 הגעתי הביתה ובפרץ חריצות הכנתי רוטב עגבניות שיצא מוצלח במיוחד. מוצלח כל כך, שבשלב שבו הפסטה הייתה מוכנה כבר נשאר רק חצי. היות ואני עדיין רעבה, לקחתי את שארית הפסטה (נטולת הרוטב המשובח!) וערבבתי אותה עם מרק נמס בכוס כזה. זה גרם לי לתהות - עד איזה גיל זה לגיטימי לחשוב שמרק משקית זה אוכל? ההשערה שלי כרגע היא שמותר לאכול את הזבל הזה עד לשלב שבו את הופכת להורה, אבל אני לא יודעת עד כמה זה מבוסס.

 הדבר השלישי שמטריד את בנות הבית - מילא זה שאנחנו לא משוכנעות שלא נותנים אוכל נוסף לחבר'ה בהשרדות הישראלי (שמתגלה כמוצלח למדי, ומתאים נפלא למצבי הנפשי במוצאי הסופ"ש), אבל אין מצב שלבנות שם אין סכיני גילוח. אלא אם, כמובן, כולן עשו טיפולי לייזר לפני שהגיעו לקאריבים.