"אנחנו חושבים להתחתן באוגוסט. את בארץ בקיץ?"
"איפה עוד אני יכולה להיות?"
פתאום אני מתחלחלת מהקלות שבה המילים יוצאות לי מהפה. איפה עוד אני יכולה להיות? הרי מרגע שהסמסטר הקרוב ייגמר, לקיץ לא תהיה עוד משמעות מעבר למזג האוויר. לא עוד חופשות לייחל להן, לא עוד יעד לתכנונים, לא עוד נקודה לשאוף אליה כשהאוויר עומד להגמר ואני משננת לעצמי "עוד קצת נטאשה. עוד קצת. תכף יגיע הקיץ ותוכלי לישון או לנסוע, תוכלי לגמור את הספרים שמחכים על המדף, לסמן וי על רשימת הסרטים שמחכים לתורם, לראות את החברות מהצבא ומהעיתון, לנסוע לצפון, לנסוע לדרום, לנסוע למזרח. תכף יגיע הקיץ והכל ירגע". ובכלל לא משנה שרוב הספרים נשארו על המדף, שאת החברות מהצבא שוב לא ראיתי ועם האנשים מהעיתון החלפתי כמה שיחות טלפון קצרות - כי האפשרויות היו שם, מתוקות וקרובות.
רק שתכף הסמסטר הקרוב נגמר.תכף הסמסטר האחרון שלי נגמר ואיתו נגמרת הציפיה לקיץ. לא עוד יעד שמחכה ויגיע יהיה אשר יהיה - החל מהאביב הקרוב הכל יהיה תלוי בי.
איזו מחשבה מאיימת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
