מייל שנוחת בתיבה שאת כבר בקושי בודקת מאז שאמרת לעצמך שהגיע הזמן לעזוב, מעדכן שבחור שיצאת איתו פעם מואשם בהטרדה מינית. לא בדיוק ההגדרה שלך ל"דרך טובה לפתוח את היום". את חושבת לעצמך שזה בעצם לא מפתיע, מסתקרנת קצת לגבי הפרטים ושוכחת מהעניין. שוכחת, עד שבשלב כלשהו מגיע טלפון מאחד המקורות שלך שמספר לך את אותו הדבר.
כשהפרטים מצטרפים אחד לשני את חושבת לעצמך שזה בכלל לא מפתיע.
לא הפרטים עצמם (שהם כל כך מובהקים ומינורים, שאת בטוחה שבכל הרצאה שקיבלת על "מהי הטרדה מינית" נתנו את הפרטים האלו בדיוק בשביל להסביר שגם הערה יכולה להחשב כהטרדה. כל כך מובהקים וכל כך מינוריים שאת שואלת את עצמך איך מישהו יכול להיות כל כך טמבל), לא דרך ההתמודדות שלו, לא כל הפרטים שמסביב.
אז את חושבת לעצמך אם תהני לעשות את השיחה הזו איתו, שתעמת אותו עם העובדות ותבקש תגובה, או אם הקול שלך קצת ירעד מחוסר נעימות. את חושבת שממילא כבר הגיע הזמן לעזוב ואין דבר קל יותר מלהתחמק מהסיפור הזה - מקסימום תעבירי את הפרטים למישהו אחר שיחליט אם-כן-או-לא. ממילא כבר אמרת לעורך שאת עוזבת, ממילא תכננת לעזוב עם תחילת תקופת המבחנים נשארת, ממילא ומחר תכננת להוציא מייל פרידה קצר וקלישאתי. עכשיו להתחיל עם הטלפונים והשאלות?
תוך כדי שאת מחליטה לדחות את ההחלטה למחר כי ממילא באחד עשרה בלילה את לא מתקשרת לאף אחד, את יושבת לכתוב פוסט. תוך כדי שהאצבעות רצות על המקלדת, את חושבת לעצמך שיותר קל לכתוב בגוף שני מאשר בגוף ראשון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
