יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

בחור אחד ביקש את מספר הטלפון שלי ביום הסטודנט האחרון. מתישהו בין ההופעה של הדג נחש להופעה של שלומי שבן. אמר משהו על קפה עתידי והכניס את המספר לסלולרי "למקרה שאני אעלם", כמו שדברים כאלו נוטים לקרות. לא נעלמתי זאת אומרת, לא נעלמתי לו. לחברות שלי דווקא כן נעלמתי והסתובבנו יחד עד הבוקר.

עברו שלושה ימים.

מה שבאמת משמח אותי זה שאין לי שום דרך להשיג את המספר שלו. זה לא לגמרי מדוייק. אין לי ספק שאני יכולה להשיג את מספר הטלפון שלו בקלות יחסית. אני יודעת שם פרטי ומקום עבודה, מכאן הדרך למספר שלו קלילה ביותר. בכל זאת, כל כך הרבה שנים של איתור מראוינים עלומים מקנה לך אי אילו כישורים ויכולות. רק שאני לא רוצה לנסות. לא רוצה - לא צריך.

בכל זאת זה מוזר.