יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

נראה לי שבפעם הראשונה אני מבינה באמת מה המשמעות של להיות בתחתית ההירככיה במשרד.

לא לצייץ כשמדליקים מזגן במקום לפתוח חלון, לשבת עם אורות פלורוסנטים בוהקים למרות אור היום שמגיע מבחוץ, להפסיק כל דבר שאני עושה כדי לענות לטלפון, להתקשר, לפקסס, לשלוח, לתייק, ורק אחר כך לחזור לעיסוקי. להצניע את מקומי, לזייף חיוכים כשצריכים, לעשות את עצמי לא שומעת, לדעת למיין מה אני אמורה לשמוע ומתי כדאי שאצא, להנהן, לדעת איפה נמצאים מסמכים של אנשים אחרים, בעיקר לשתוק.