יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

לרגע עצרתי לראות, ופתאום היה לי פלאשבק לפעם הקודמת.

כל כך הרבה קרה מאז. איפה אני היום ואיפה הייתי אז. חסר לי האנדרנלין. חסר לי להיות איפה שהדברים קורים, ולא להסתפק בעדכונים אקראיים באתרי החדשות. בלי ביפר ושני סלולרים, בלי נסיעות מוזרות לקצות המדינה, כל יום נראה אותו הדבר.

ברור שביום כזה השגרה הקטנה שלי עדיפה עשרות מונים על חוסר הידיעה של אחרים. ברור. ועדיין, מתגעגעת לימים שבהם לא ידעתי איפה ומתי היום שלי יגמר.