יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

במהלך הישיבה העביר אלי הבוס הגדול פתק. "נטאשה, לא הודיתי לך על הנייר הנאה שהכנת לקראת הדיון".

כל כך קל לשבות את ליבי.

נתקלתי בעיתון בתמונה של הצלם ההוא שיצאתי איתו פעם, מאיזה אירוע שהוא לא אמור היה להיות בו, ובחיים הקודמים שלי אני דווקא כן הייתי אמורה להיות בו, ופתאום הצטערתי שלא הגעתי כדי להתקל בו במקרה.

פתאום התגעגעתי נורא. לא אליו. לעבודה.

מה שהפך אותי לכתבת טובה ולא לכותבת טובה זו החרדה הקבועה שהטקסטים שלי לא יכנסו אם הם לא יהיו טובים מספיק. שיקלטו שאני מרמה ובעצם אני לא יודעת מה אני עושה ולא מבינה דבר וחצי, שאני אפתח את העיתון בבוקר שאחרי ואגלה שהידיעות שלי לא נכנסו, שאני אשמע את העורך בשיחה עם אחד האחרים אומר "לך תחפש כי השבוע אין שום דבר ראוי לשמו".

הפחד הזה הפך אותי לכתבת טובה יותר, כי היו אנשים שלא רק ראו אותי, אלא גם הסתכלו עלי וידעו להתעלם ממה שאני אומרת, ולהקשיב למה שאני לא מעזה לומר. ואולי אני נותנת להם יותר מדי קרדיט, והם לא הסתכלו ולא ראו ולא הקשיבו וסתם שלחו אותי למשימות שמישהו היה צריך לעשות, ואני הצלחתי לא לפשל. איכשהו הצלחתי לא לפשל.

ואז עזבתי.

עזבתי כי ידעתי שבשום מקום אני לא אמצא את העורך הזה שירצה ממני יותר ממה שאני חושבת שאני יכולה. וגם כי רציתי לעשות דברים אחרים, לא אומרת שלא. ועוברות כמה שנים, ואני מבינה שזה לא רק בתוך הראש שלי, ואולי צדקתי.

אבל זה לא אומר שלפעמים לא חסר לי.

וזה לא אומר שזה לא עצוב לי.

לרגע עצרתי לראות, ופתאום היה לי פלאשבק לפעם הקודמת.

כל כך הרבה קרה מאז. איפה אני היום ואיפה הייתי אז. חסר לי האנדרנלין. חסר לי להיות איפה שהדברים קורים, ולא להסתפק בעדכונים אקראיים באתרי החדשות. בלי ביפר ושני סלולרים, בלי נסיעות מוזרות לקצות המדינה, כל יום נראה אותו הדבר.

ברור שביום כזה השגרה הקטנה שלי עדיפה עשרות מונים על חוסר הידיעה של אחרים. ברור. ועדיין, מתגעגעת לימים שבהם לא ידעתי איפה ומתי היום שלי יגמר.

נראה לי שבפעם הראשונה אני מבינה באמת מה המשמעות של להיות בתחתית ההירככיה במשרד.

לא לצייץ כשמדליקים מזגן במקום לפתוח חלון, לשבת עם אורות פלורוסנטים בוהקים למרות אור היום שמגיע מבחוץ, להפסיק כל דבר שאני עושה כדי לענות לטלפון, להתקשר, לפקסס, לשלוח, לתייק, ורק אחר כך לחזור לעיסוקי. להצניע את מקומי, לזייף חיוכים כשצריכים, לעשות את עצמי לא שומעת, לדעת למיין מה אני אמורה לשמוע ומתי כדאי שאצא, להנהן, לדעת איפה נמצאים מסמכים של אנשים אחרים, בעיקר לשתוק.