היה נחמד כל עוד זה נמשך והצלחתי לא להיות אני. בפעם הבאה ננסה להחזיק שבוע.
אמרתי לך שאני דפוקה ובעייתית. אמרתי לך את זה עוד לפני שמשהו קרה ועוד היינו סתם ידידים שלא נפגשו מלא זמן ואתה חשבת שאני אומרת את זה בקטע חמוד. אבל זה לא קטע וזה בטח לא חמוד. זו אני במלוא הדרי - דפוקה, בעייתית וחסרת תקנה. רק שהפעם אכפת לי ממך, וכואב לא פחות - אכפת לי מעצמי. כי תבין, אם איתך זה לא הלך, רק אלהים שתעזור לי עם מי זה כן. ואני כל כך רוצה להתקשר לנמש ולצעוק עליו שזה הכל באשמתו זו לא ולנסות להבין איך הוא מעז לא לרצות כשרק איתו זה הולך. ואני כל כך לא רוצה להתקשר לנמש כי כבר שלושה חודשים וחצי שלא החלפנו מילה, שלושה וחצי חודשים שבמהלכם עשיתי דברים והייתי עם אנשים והצלחתי לא לחשוב ולא לטלפן.
וכל כך קיוויתי שתהיה עם מספיק סבלנות כדי לסלוח לי על השטויות. ותבין שזה לא כי אני לא רוצה, אלא כי, נו, כבר אמרתי. דפוקה ובעייתית. וכרגע, כרגע גם כל כך אומללה.
* * *
אחרי שהכל נגמר היה לי את השכל לתפוס את עצמי ברמזור ולפרסר לעבר הבית שלו חזרה.
"אני מצטערת", התגמגם לי, בלי להסתכל לו בעיניים. "וזה אמור להצדיק?"
לא. זה לא אמור, אבל משהו יותר טוב מזה אין לי לתת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
