יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

אחרי ערב שלם של פלרטוט עם שני ברמנים, כל מה שנשאר לי להבין זה למה לא השארתי מספר טלפון לחמוד מבין השניים, ולמה הסתפקתי במקום זה בלכתוב בצורה ברורה ומודעת את המספר על הקבלה של הכרטיס אשראי.

אי אפשר להאשים אותי בחיבה יתרה ל"מעריב", אבל השמועה ברחוב אומרת שמשהו טוב עובר על "כל הזמן", והכתבה הזו גורמת לי לחשוב שיש בזה משהו. איך אפשר שלא להעריך כתבה שמתחילה ב"קשה לתלות יותר מדיי תקוות במסע בחירות שיוצא לדרך מבית הלוויות שמגר"  פתיחה שבעיקר הזכירה לי את המקום ההוא, שבו אני התחלתי והיום נראה כל כך רחוק וממשיכה במשפט כמו "המאושרים שמסתובבים על השטיח מקיר לקיר במטה העצום מדברים רק על דבר אחד: גור. חסידות, לא חתולים".

על זה היו אומרים פעם שזו כתיבה מקומונית. ואני אומרת - כתיבה מקומונית זו לא מילה גסה. בעיקר לא כשעושים אותה כמו שצריך.

מבין ערפל העייפות הצלחתי להבחין בכאב שהלך וחזר מכיוון הרגל. בחינה מדוקדקת יותר העלתה סימן סגול-שחור בשלב שבו הירך הופכת לברך.

לא רק שאני לא זוכרת איך ומתי ומה גרם לו להופיע, אלא שגם בכלל לא אכפת לי. כי כל פעם שנשלחת לי דקירת כאב קלילה, אני נזכרת שסימנים סגולים-שחורים לא מופיעים מישיבה במשרד מול המחשב, אלא רק כשיוצאים לאנשהו ודואגים שיהיה לי כיף. ואם המחיר של ערב שיכרות נהדר הוא סימן סגול-שחור קצת כואב שיזכיר לי שאלכוהול לפעמים מפיג את הכאבים החשובים באמת, אז אני לגמרי בסדר עם זה.

לגמרי בסדר עם זה.

בחור אחד ביקש את מספר הטלפון שלי ביום הסטודנט האחרון. מתישהו בין ההופעה של הדג נחש להופעה של שלומי שבן. אמר משהו על קפה עתידי והכניס את המספר לסלולרי "למקרה שאני אעלם", כמו שדברים כאלו נוטים לקרות. לא נעלמתי זאת אומרת, לא נעלמתי לו. לחברות שלי דווקא כן נעלמתי והסתובבנו יחד עד הבוקר.

עברו שלושה ימים.

מה שבאמת משמח אותי זה שאין לי שום דרך להשיג את המספר שלו. זה לא לגמרי מדוייק. אין לי ספק שאני יכולה להשיג את מספר הטלפון שלו בקלות יחסית. אני יודעת שם פרטי ומקום עבודה, מכאן הדרך למספר שלו קלילה ביותר. בכל זאת, כל כך הרבה שנים של איתור מראוינים עלומים מקנה לך אי אילו כישורים ויכולות. רק שאני לא רוצה לנסות. לא רוצה - לא צריך.

בכל זאת זה מוזר.