טוב, אולי אני בכל זאת אצטרך להתאמץ קצת יותר אם אני רוצה להרוס. אני בטח מסוגלת, זה כן. השאלה היא אם מתחשק לי. התשובה, ככל הנראה, היא "לא". שלחתי סמס מהוסס בצהרים שזכה לתגובה סטנדרטית עוד יותר, אבל עוד בטרם הספקתי להיות בחורה ולנתח את כל העניין עד כאב, גיליתי את "תשלחי לי הודעה כשאת גומרת לאכול, אני אתקשר אלייך" מה שהיה משמח עד מאד.
"את מתכוונת להגיע לכאן הערב?"
"לא יודעת.אתה רוצה?"
"כן".
כל כך פשוט, אפילו אני לא יכולה לסבך את זה יותר.
אם תרצי את יכולה הכל
"רק תבואי מוקדם יותר, בסדר? צריך לקום מחר בשש"
"אז אני יכולה לא לבוא, זה בסדר. באמת"
"לא, תבואי. רק קצת קודם".
אני תוהה באיזה שלב אני אפסיק לחפש אותו ולעשות מבחנים.
תוהה באיזה שלב אני אפסיק להיות מופתעת מזה שהוא עובר אותם. הוא באמת עובר אותם? את באמת עושה מבחנים או שרק מדמיינת לעצמך כדי שתוכלי לשמוח מהציון העובר? זו לא שיחת "יחסינו לאן" שאת רוצה, זו שיחת "יחסינו היכן", חתיכת מפגרת. כבר שני לילות ברצף שאת מדלגת בין הבית של ההורים למיטה אצלו, יומיים זה כלום והבטחת שתפסיקי להתבחבש על דברים. וכל כך נוח אצלו בין הידיים, אז מה זה משנה מה יהיה אחר כך ואיך קוראים לזה. ולמה את חושבת על איך תתמודדי כשזה יגמר כשעוד שומדברלאבאמתהתחיל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
