מה 78?! למען השם! תקראו ותחליטו כמה מגיע לי. משרד החינוך מנוול.

במשך שנים רבות דנו פילוסופים, אנשי רוח, ופסיכואנליטיקאים באחת הסוגיות החשובות ביותר: תרבות ההמון. מהו המחיר שאותו מוכן להקריב אדם כדי להיות חלק מאותה תרבות? ובנוסף, מתי צריך להציב את הגבול? האם כדאי להקריב את מחשבותינו, יצירינו ומושאי תשוקותינו כדי להרגיש הרגשת שייכות של כמה רגעים?. במאמרי אדון בסוגיה זו ואנסה להציג , עד כמה שאפשר, את שני צידיו של המטבע: אנשים הבוחרים להשתייך אל ה"עדר" אל מול האנשים שמעדיפים את עצמאותם.

ראשית, אנסה להציג את הצד שאני פחות מתחבר אליו: האנשים שבוחרים להשתייך אל העדר. מהן למעשה הסיבות שבגללן הם מוכנים להקריב את חירותם, אהבותיהם למען הרגשת השייכות?.

לעניות דעתי, הסיבה המרכזית היא התלות שאנשים אלו חשים, רבים מהם הורגלו להכוונה מסוימת בחייהם הצעירים וכעת הם ניצבים אל מול העולם לבדם. הם פוחדים "ללכת כנגד הזרם", מחשש שיישארו לבד. ולכן בוחרים "ללכת עם הזרם".

סיבה נוספת ע"פ הפילוסוף ברטראנד ראסל היא העובדה שנאשים רוצים למצוא חן בעיני ההמון ולכן "מותרים" על האישיות שלהם במטרה להשתייך להמון. ה"עדר" , למעשה, אינו יכול לקבל דעות רבות שכן, הוא יאבד את הזהות הכללית שלו.

במהלך השנים נוכחנו לדעת כי רוב אנשי הרוח והפילוסופים הגדולים סלדו מהשתייכות ל"עדר", כפי שציינתי בפסקה הקודמת. הם ראו באנשים אלו, המוכנים את זהותם העצמאית למען הרגשת שייכות, בורים. אחד הפילוסופים שסלד ביותר מהשתייכות להמון הוא ארתור שופנהאואר (פילוסוף גרמני מהמאה ה-18). שופנהאואר דימה באחד ממשליו את ההמון לדרבנים, המנסים להתקרב זה לזה., אך כאשר הם מתקרבים יותר מדי הם נדקרים ע"י הקוצים. הוא טען שמקומו של האדם הוא: "ביחד אך בכל זאת לבד" כלומר- האדם צריך את (כפי שהגדיר זאת אריך פרום) את המורשת והזהות ההמונית. הם חשובים ללא ספק, אך לא במחיר שיפריע לו להתפתחות העצמית, שזוהי למעשה הפגיעה שעליה מדבר שופנהאואר.

בניגוד לאנשים שבוחרים להשתייך אל ההמון קיימים אנשים כמו שופנהאואר, הבוחרים לחיות את חייהם לבד. מהי הסיבה לכך? הסיבה המרכזית היא הרגשת העליונות של אנשים אלו. הם מרגישים מנותקים מההמון, ורואים בהם קבוצה של אנשים בורים וחסרי זהות עצמית, ובעצם הבחירה שלהם להשתייך להמון הם מותרים על מיצוי הפוטנציאל שלהם. אנשים הבוחרים לחיות את חייהם בנפרד מההמון מוצאים את עצמם לרוב, בודדים ומתוסכלים, שוקעים בדיכאון עמוק ולבסוף מתים, מבלי שהשאירו דור המשך.

ללא ספק האדם זקוק לחברה, להרגשת השייכות. השאלה היא לאיזה חברה האדם זקוק? בני האדם זקוקים לחברה המטפחת אנשים אינדוידואלים, חושבים, שאינם פוחדים להביע את דעותיהם מחשש שינודו. האדם זקוק לחברה המעודדת התפתחות עצמית. רק ע"י חברה כזאת ניתן לשלב בין שתי הגישות. האדם צריך להתפתח ולחשוב, cogito ergo sum (אני חושב משמע אני קיים), אדם חושב משול לחי בעוד אדם שאינו חושב משול למת.

האדם צריך להתפתח ולמצות את מירב הפוטנציאל שטמון בו , להתעלות על עצמו. אך לא במידה מוגזמת. עלינו להשתייך לחברה כדי להטמיע בה ערכים אלו, מפני ש"ככל שנתעלה נראה קטנים יותר בעיני אלה שאינם יודעים לעוף" (פרידריך ניטשה), ועל כן עלינו להשתייך לחברה, כדי ללמד אנשים כמונו, לעוף.