תמיד היתה לי תחושה שאני זאת שלא בסדר- שאני זאת שטועה ולא מבינה מה הולך סביבי.
אבל זה לא נכון.
אני בסדר, האחרים הם אלה שלא.
אלה שחיים בעולם הזה יום אחרי יום ומה שהולך בו לא מכאיב להם. אלה שיכולים לראות כאב ולא מזיז להם.
העולם הזה מקהה את הכאב. אתה יכול ללכת ברחוב, לראות חסר בית, ולסנן לעצמך "למה הוא לא עושה משהו עם עצמו ומחפש עבודה?..". אתה לא תרחם עליו, אתה לא תביא לו כסף. אתה לא תשאל אותו אם הוא צריך משהו.
אני גם הופכת לכזאת.
וזה מטריף אותי.
אני לא יכולה לתקן את העולם. אני לא יכולה לתקן אפילו את עצמי.
הייתי רוצה לעזור לפחות לכל מי שיקר לי, וגם את זה אני לא יכולה. העולם הזה הופך אותי לחסרת אונים מולו.
למה אני זאת שלא בסדר? למה אני זאת שצריכה לקחת תרופות ולראות קב"ן באופן קבוע?
למה הילדים בני ה17 שמתעללים בחברים שלהם לא צריכים?
למה הם אלה שבסדר- אלה שאנושיים?
למה אלה שחיים מרגע לרגע בלי לחיות ובלי להתעניין במה שקורה בעולם הם אלה שבסדר?
במה טעיתי?
למה ההורים שלי שחלק מהמדינה הזאת לא יכולים להקבר בה?
למה אני לא יכולה להתחתן פה?
למה אני צריכה לסבול מיום ליום למרות שלא עשיתי דבר שהוא רע?
אני כבר יכולה לדמיין תגובות של-
את סתם ילדותית, תפסיקי להתבכיין, תגדלי כבר...
להאמין שהעולם הזה צריך להיות טוב יותר זה ילדותי? נאיבי?
כנראה שכן.
אבל אם כולם היו מאמינים בזה העולם כנראה לא היה משתנה.
אני מתפזרת... אני לא מצליחה לחשוב בבהירות. בראש שלי יש סערה של ברקים ורעמים.
אני הולכת להתפוצץ עוד רגע.
אם היה לי את האומץ הייתי מתאבדת. אבל זה לא יתקן כלום. זה לא ישפר שום דבר, אלא רק יוסיף למסת הכאב והצער בעולם.
אני מרגישה כמו בכלוב. חסרת אונים מלוכלכת ומיואשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מאש.