לפני קצת יותר משבוע ציינתי חצי שנה בצה"ל. (צעירה, נכון, אבל זה דווקא משמעותי מבחינתי, זה רבע שירות)
לא כתבתי הרבה זמן. קרו כל מיני דברים, אבל לא ממש מתחשק לי לכתוב עליהם.
יש לי מין תחושה תמידית כזו של חוסר שקט בבטן.
ביום ראשון הייתי במיון באיכילוב (סתם לאיזו שטות, היו צריכים לשאוב לי דברים מהאזניים). איכילוב זה מבוך. אבל ממש.
עוד שני אנשים מאוד קרובים לי הגיעו לקריה, חלקם במפתיע חלקם כצפוי. אבל זה נהדר בכל מקרה, אפילו שהם די רחוקים ממני.
אני רוצה ללכת למועדון, לרקוד ולהתפרק. יש אפילו אפשרות שאני אעשה זאת ביום שישי הקרוב.
אני רוצה לנסוע לזכרון. יפה שם, ויש שם קרביץ *פחחח*.
הייתי כבר שלוש פעמים בים, פעם אחת מתוכן בפסח (נסעתי לזכרון והסעתי את תום! אני! הסעתי את תום! מזכרון! בלי לעשות תאונה! אפילו שברוך ישב לידי!) ועוד פעם ביום העצמאות (עצמו. לא הערב. הערב היה מגעיל כמו תמיד, תוצאה של שילוב סיבות כמו שמירה בערב יום הזיכרון, חברים מתפצלים, צפייה בתאונת דרכים בעת התרחשותה והיעדרם של דברים מעניינים לעשות)
החלטתי (כרגע סופית) שאני רוצה ללמוד משפטים. כנראה בעברית.
המוח שלי מתנוון לאט לאט. אני בקושי מצליחה לקרוא, והאנגלית שלי (לא שזה קשור כי מעולם לא היתה לי נטייה לקרוא באנגלית) הדרדרה לתהומות פי פחת.
לאחרונה אני זו שנותנים לה לעשות הגהות למסמכים שעומדים להוציא אותם לאור (כלומר לתקן שגיאות, פיסוק, ניסוחים וכיו"ב) ואיכשהו את ה"תקן" של "הבחורה עם העברית המצויינת שמתקנת את כולם" גנבה לי מישהי אחרת מהיחידה. אז נכון, היא נמצאת שם חצי שנה יותר ממני, אבל בכל זאת, מה זו ההפקרות הזו?
הבנות ביחידה די מגניבות וחמודות, למרבה המזל.
כמו כל הבנות בצבא, גם אני עליתי במשקל ולא מצליחה לרדת (אפילו כשאני אוכלת פחות מסך הקלוריות היומי שאני אמורה לאכול) ומפחדת שהשמלה היפה שקניתי לחתונה המשפחתית הקרובה לא תעלה עלי, או שתעלה ותיראה זוועת עולם.
זהו לבינתיים.
נ.ב. אני לא יודעת מה קורה איתי מבחינה רגשית. אני מבולבלת להפליא. אבל אולי זה חיובי, אין לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
