באק העירום

"באק, באק, קום כבר ומהר" אחי הקטן צעק עליי ב11 וחצי לפנות בוקר. "מה? אבצנב חושיגנס בבלוקשה ססססמכסנב" צעקתי עליו בחזרה. משום מה הוא לא הבין מה רציתי. גם אני לא בדיוק זוכר מה התכוונתי לומר לו אבל זה היה משהו בסגנון של "טוס לי מהתחת אח מזדרגג. יש לי שתי בלונדיניות שופעות מחכות לי באחד בחלומות אז לך תציק לאח אחר.". אבל הוא לא קלט את המסר והמשיך לנקץ, "קום כבר, צריך לצאת מהבית לארבע שעות. מדבירים את הבית. החלטה שלך. או שתזיז את התחת שלך החוצה או שתשאף את החומר של המדביר ותהפוך למוטציה". ממתי אחים קטנים למדו להתחצף ככה. וחוץ מזה יש בנות שבקטע של מוזרויות. דווקא מתאים לי איזה זוג קרניים. מצד שני, יכולים לצמוח לי איזה זוג שדיים. טוב נו, נתפנה. קמתי באיטיות האופיינית לי מהמיטה והתחלתי את טקס הבוקר: הרבצתי שאגת התעוררות, הסתכלתי בשעון במבט של "לא ידעתי שקיימת כזאת שעה",  גרדתי באוזן ועשיתי ספירת מלאי קפדנית של המטאטא והגולות. בעודי מקיים את הריטואל הרוחני שלי אני שומע את בשורת הפינוי בשנית "שלוש דקות והבית ריק". חושיי הדוב שלי התחדדו למשמע הבשורה. כעבור שלוש דקות וארבעים ושבע שניות מצאתי את עצמי מחוץ לבית לבוש בבוקסר קרוע ומחזיק ביד קצת בגדים, מברשת שיניים, עדשות, פלאפון, ארנק, וקופסא שמלאה במשהו שנראה כמו שעועית מרוסקת. לידי עומד אחי הגדול באותה סיטואציה. שנינו נראים כמו זוג פליטים אוטיסטים שכרגע ברחו מויצ"ו אחרי שלא ישנו כבר שבוע. עדיין לא הבנתי בדיוק מה קורה. למה אני מחוץ לבית? למה העירו אותי כל כך מוקדם? מי אני? ולמה אחי משתין על חתולה? הייתי במצב של אי וודאות. רציתי נואשות להכנס לבית אבל ידעתי שאסור. פתאום הבנתי כמה אני תלוי בבית שלי. כמה אני אוהב אותו. כמה אני זקוק לו. לאחר עשרים דקות של התלבשות בגינה (סצינה שנראתה כמו מתוך סרט קומדיה לא מצחיק משנות השישים) התחלנו ללכת. פשוט ללכת. אל הלא נודע. לא דיברנו אחד עם השני, לא תקשרנו אחד עם השני, אבל שנינו ידענו מה היעד הבא. הסופר. קנינו שתי שוקו בשקית והתיישבנו על המדרגות של המרכז מסחרי. ממורמרים. דמעות בעיניים. פשוט גרשו אותנו מהבית. ואפילו לא סידרו לנו מקום חילופי. לא קראווילה לא בית מלון אפילו לא מלונה לישון בה. הרגשנו הומלסים. זה כאילו אלוהים קרא את הפוסט הקודם שלי ורצה להראות לי מה זה פינוי. נגמר השוקו. קיבינימט. מה עכשיו? לאיפה? מה זה השערוריה הזאת. יהודי לא מדביר יהודי. אני רוצה פיצויים. אנשים שהכרנו חלפו לידנו והסתכלו עלינו כאילו אנחנו קקי. נזכרתי שבבוקר השיער שלי נראה כאילו הוא עבר מגה צונאמי. הרגשתי דחוי. פשוט ישבנו שם חסרי מעש. חיכינו שמשהו יקרה. שמישהו יבוא. שאיזה שמן פוץ עם סיגר יצוץ מעבר לפינה ויגיד לי להסתכל למצלמה. אבל כלום. לא שמן ולא נעליים. לא מצלמה ולא...בעצם מה זה הפלאש הזה? אה, זה רק זוג תיירים שמצלמים אותנו כדי להראות בבית את ילידי הארץ במיטבם. אני רוצה הבייתה. מעולם לא הזדהתי יותר עם תושבי גוש קטיף. נשבע לכם. והבנתי גם פתאום שאצלי זה רק ארבע שעות, אצלם...אתם יודעים. כעבור ארבע שעות חזרנו הבייתה. הום סוויט הום. "תדליק טלוויזיה, אני רוצה לראות קצת התנתקות"

כבר באותו יום נסעתי לים המלח כדי לעזור למפונים. (אבל בסוף לא היה צריך אף אחד)

יהודי לא מגרש יהודי- הוא רק מזיז אותו קצת.

                                                                                    בואו נצעד לחלום

                                                                                              בלי גזע ולאום

                                                                                                        בואו ננסה

                                                                                                                באק

נ.ב.

מבטיח פוסט יותר קליל פעם הבאה.