איש אחד הלך הלך הלך, נפל.

אהא.

זה לא משנה מה הם יגידו.

לא עובר עלי משהו טוב.

זה לא סביר שאני סתם אבלה את זמני בלבכות ולהיות אומללה.

~לא, זה לא עוד פוסט "או הא תראו אותי אני חותכת ורידים", כמו שיש באלפים בישרא~

אין לי סיבה להרגיש חרא. ולפעמים אני לא מרגישה חרא. באמת. לפעמים אני מלאת חיים ומתרוצצת. ואז פתאום, בלי קשר לכלום אני יכולה להיות עצובה שבוע. אני רוצה לבכות, אבל אין לי שום סיבה לבכות. יש לי רק כזה עצב נוראי בתוכי שמתפרץ כל כמה ימים, ונעלם לאט לאט, ואז אני חוזרת להיות פעילה והכל. גם החזרה לשגרה לא קשורה לכלום.

נמאס לי מזה. אני רוצה להיות מסוגלת להיות שמחה ומאושרת בלי לפחחד שזה ילך.

קשה לי נורא לשמור על קשר עם אנשים לאחרונה, כי כשרע לי אני לא מסוגלת להתקשר ולצאת וכאלה.. אל תקחו את זה ללב. אני אוהבת את כולכם עדיין, אני פשוט לא מסוגלת.

בא לי ללכת היום לשתות שוקו חם עם מישהו.