וואו שנה וחצי לא הייתי פה...

כבר נבהלתי שחשבתי ששכחתי את השם משתמש שלי לבלוג. אבל הנה זה הוכיח את עצמו הבלוג הזה היה הרבה יותר מסתם עוד בלוג עבורי והתפלאתי שאני לא זוכרת איך נכנסים אליו... המייל שאיתו פתחתי את הבלוג הוא לא המייל שלי היום וזה היה רק ניחוש פרוע והנה זה עבד...\

השבוע משום מה \ אין לי מושג מה קרה אבל נזכרתי במקום הזה, באתר הזה, בפינה הזו שהייתה לי שיכלתי פשוט להקליק על העכבר ותוך רגע להגיע לפינה הקטנה שלי , למקום שלי לפרוק, לתגובות החמות, לחברים שלי פה, לאהבה שלי ולאנשים שהיו ואינם עוד והותירו אחריהם רק צלקת...

היום יותר מתמיד אני מחפשת וצריכה שוב את הפינה הזו, אין לי מושג איזה סוג של מערכת יחסים זה הולך להיות , אין לי מושג כל כמה זמן אני הולכת לכתוב פה ומה אני הולכת לכתוב פה , אבל נראה לי שזה חלק מהעניין של לחזור לכאן, אני לא מחוייבת לכלום אבל זה עדיין נשאר שלי..

כשהדמעות שלי מטפטפות והעיינים זולגות ללא סיבה וברקע שיר של לינקין פארק מתנגן שאין לי מושג איך הוא הגיע פתאום להשמעה שלי ביוטיוב אני בוחרת לסיים כרגע את הפוסט.

וואו מרגישה שחזרתי כל כך הרבה זמן אחורה.

שמחה להיות פה שוב.

שבת שלום,

אוהבת

אני