זה לא שאני לא רגילה לכתוב או שאין לי מה לכתוב אבל משום מה בין עדכון אחד לשני לוקח לי הרבה זמן לעכל ולהחליט ולדעת בדיוק אלו מילים להוציא...

השבוע הזה יותר נכון ה-4 ימים אלה לימדו אותי הרבה על עצמי כן זה נשמע הזוי רק 4 ימים מה כבר יכול לקרות , ונכון שום דבר דרמטי באמת לא קרה אבל בשבילי ברמה האישית קרה הרבה. אני כבר למדתי ששינוי לא צריך לבוא בבום או באירוע דרמטי (הוא יכול) אבל זה לא חובה. היום שבו התגייסתי למשל היה בום עבורי, עבור כל אחד לדעתי שנכנס למערכת הזו אבל הלילה הראשון שלי שם ה-6 שעות שינה מטכ"ליות שלי שם הן אלה שבעצם העבירו אותי את השינוי הכי גדול בחיים שלי אני חושבת או לפחות בין הגדולים שעברתי.

לשם שינוי יצאתי עכשיו אמנם לא עד מאוחר בכל זאת מחר צריך לקום ב-6 אבל העיקר יצאתי וזה היה שינוי מרענן לצאת באמצע שבוע..

אחותי באילת נהנת לה ואני מחכה שבועיים כדי גם לרדת לשם. וואי לקלוט שאחותי הקטנה (בת 18) בכל זאת הכי קטנה עבורי הבייבי הקטנה שלי שבוע באילת זה באמת משהו מיוחד והיא נהנת שם כמו שרק היא יודעת ואני חושבת שהחמישה- ארבעה ימים שלה שם גם העבירו אותה משהו.

היום בבוקר באוטובוס אספתי את העיתון ישראל היום או אחד מאלה שמחלקים בחינם בתחנות מרכזיות ופשוט כל עמוד שדפדפתי רציתי לבכות ומצאתי את עצמי מצטמררת וכל שניה לוחשת וואי איזה נורא בלי לשים לב שאני מדברת לעצמי.

אני פשוט לא קולטת איך אבא יכול לרצוח את הילידים שלו? איך טייסים ואנשים הולכים תוך שניה בגלל טעות או מזג אויר גרוע? איך אפשר לדרוס ילד בן 3 ולברוח? איך אפשר לגרש 1200 ילדים של עובדים זרים שאין להם לאן ללכת?

איך במדינה כמו שלנו, מדינה שכל כך מדגישה את היותה הומנית ושכל מעיינה הוא לדאוג לפרט וקודם כל לאוכלסייה בה מכילה פתאום כל כך הרבה רוע, כל כך הרבה הרס להתמודד איתו ולצערי היא לא ממש יודעת איך..

לפעמים אני חושבת מה יהיה עוד 10 שנים עוד 5 שנים ואני לא יודעת לא בטוחה שהמקום הזה יהיה טוב יותר...

אני הולכת לישון בכל זאת צריכה לקום מחר ב-6..

לילה טוב ושקט לכולנו :)