שמתי לב שאני כותבת יותר כשאני בלפטופ שלי מאשר במחשב אחר...

כאילו משהו בשכיבה הזו במיטה דקה לפני שאני עוצמת עיניים עם המחשב על הבירכיים והמוזיקה העכשווית שמתנגנת ברקע מוציאות ממני את הדחף והרצון לכתוב... ובאמת עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי.

אני לא יודעת להסביר את זה אבל אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים במהלך השבוע רוצה לעדכן ולכתוב ואז אני נכנסת לאתר מפעילה את הבלוג, לפעמים אפילו מתחילה משפט בעריכה ואז פשוט מתנתקת...

זה לגמריי לא אופייני לי , אני כל כך אוהבת לכתוב רק תנו לי עט ודף והשאר יזרום ופתאום עכשיו לוקח לי זמן להפתח, להקשר למערכת להאמין שזה באמת המקום שלי ואני יכולה לכתוב בו פשוט איך אני מרגישה ומה אני חושבת...

מחר סוגרת שבת... לא פעם ראשונה אז אני לא בלחץ מזה , זה פשוט סתם מתסכל כזה באופן כללי , כאילו מדכא, זה לא הקטע שלא רואים את המשפחה או ישנים בבית אלא הקטע של השמירות והלילות בלי שינה. בדרך כלל, ביום א' אחרי השמירה אני גם הולכת הביתה ישר אבל הפעם יש לי פרוייקט גדול ולכן אני לא אגיע הביתה מוקדם רוב הסיכויים... אני מקווה שהמפקדת שלי תתחשב בי בכיוון הזה ואולי תפצה אותי ביום שני.

אני כל כך מחכה כבר להיות ביום ראשון בערב אחרי שסיימתי הכל.

בכל מקרה לקחתי לי כל מה שאני צריכה מספר ומגזין אהוב ועד לקרם גוף.

המזל הוא גם שאני סוגרת עם ידיד שלי ועם מישהי מהמשרד שלי שזה לפחות נחמד, לדעת שאתה לא לבד ובכל זאת יש מישהו שאתה מכיר...

אני קוראת עכשיו ספר, קוראים לו "האי של סופייה" , בהתחלה ממש השתעממתי והתחלתי קצת את הספר ועזבתי אותו אבל אני אף פעם לא זונחת ספרים שהתחלתי לקרוא ולכן חזרתי אליו וקראתי למרות שהשתעממתי וככול שהתקדמתי (ע"ר) ככה הספר התחיל לעניין אותי ועכשיו כל בוקר ואח"צ אני קוראת בספר באוטובוס, למעשה, אני לקראת סיומו ולשבת כבר לקחתי לי עוד ספר שיהיה לי...

הספר כל כך מרתק ומעניין נהיה והוא גם מספר בו זמנית את סיפורה של יוון שזה פשוט עושה חשק לטוס ליוון ולקרוא את הספר שם. חלקתי עם דודה שלי את חוויותי מהספר, היא גם קראה אותו והיא סיפרה לי שהיא באמת טסה (לא במיוחד ) למקום שבו מתרחש הספר ושהיא הרגישה שממש היא גיבורת הספר, היא אמרה לי שהמקום פשוט יפיפיה ושכדאי לי גם לטוס לשם בהזדמנות... (בע"ה...:))

עכשיו אני אלך לי לישון , גאה בי ובמי שאני.

"לכל זוג נעליים גדולות יש ספידות..."

לילה טוב :)