המשיכה הפיזית המטורפת שהייתה בנינו פגה. כנראה ששנתיים זה כל מה שיש ביכולתי לתת.
כל מה שנשאר,זו ההרגשה המשותפת לניצולים.
זה לא התחיל מאהבה, אבל זה בא משורה של לילות שבילינו יחד- אוחזים זה בזה, נאחזים זה בזה, תולים יותר מידי תקוות בדבר שלא באמת היה שם, מקווים לאיזשהו שמץ של חום ודאגה.
זה לא התחיל מאהבה,כי הרי זה בא ממקום אנטרסנטי, כל אחד חיפש איך הוא מקבל יותר ממה שהוא מתכוון לתת. (או שזה רק אני נתתי ואתה רק לקחת.?)
המשיכה המנטלית שהייתה בנינו פגה. כנראה שאזלו כוחותיי לנסות שוב ושוב.
כל מה שנשאר, זו האהבה שלי אליך.
זה התחיל מאהבה, מהלילה הראשון שבילינו יחד אצלך בחדר. אתה נזכר בעבר שלך, ואני רק רואה את העתיד שלנו.
זה התחיל מאהבה, מהלילה המי יודע כמה שבילינו יחד, שבסופו התעוררתי לידך, ולא רציתי שהיום יתחיל שוב.
זה נגמר בכעס ובכאב, אבל עם חיוך על הפנים.
אז שנתראה בשמחות?
(זה היה הרבה יותר חשוב ממה שנתתי לעצמי להרגיש.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
