סטייה זמנית

בחלון ממול ביתי,

שוכנת במטווח עיניים מחדרי,

האחת שקראתי לה אהבתי.

לא תדע ולא יודעת,

לא תשמע ולא שומעת,

היא חולמת כל היום והיא שוקעת.

היא יפה וגם כל כך עצובה,

רוב היום אני יושב ומסתכל בה,

היא אוהבת אבל מפחדת מאהבה.

המבט שלה מסגיר,

את שהלב שלה מסתיר,

היא מחכה, היא חולמת על אביר.

וכמה שכואב לה להודות,

שכואב, שכואב לה לבכות.

וכמה שנמאס לה לחכות,

לזה שבא לה רק בחלומות.

הנה באות הדמעות.

ועכשיו מגיע שקט,

מסתכלת על עצמה.

זו לא הארה של חסד,

זו רק הפוגה קצרה,

עוד דמעה שקטה מתנפצת.

נגמר.

וכמה שכואב לה להודות,

שכואב, שכואב לה לבכות.

וכמה שנמאס לה לחכות,

לזה שבא לה רק בחלומות.

הוא לא יגיע,

היא תישאר רק עם הדמעות.

ואני אמשיך להסתכל בה,

חולמת אך עיניה משתנות.