סטייה זמנית

כשתבואי לבקר תראי,

שאני כבר לא עומד במקום.

ואני כבר בכוחות עצמי,

וכבר לא רוצה לנקום.

כשתבואי תראי אותי,

כמו שאיש עוד לא ראה.

ולא יראו עוד עד יום מותי,

אבל אם זו את אז זו המטרה.

כשתבואי לבקר תראי,

שאני בכלל לא נמצא.

ואת כל כך תרצי לראות אותי,

אבל לי לא משנה מה את רוצה.

כשתבואי לא תראי אותי,

ואף אחד לא יראה אותי שוב.

לא יראו עוד כי זה יום מותי,

אבל אם זו את אז מה זה חשוב.

כשתבואי לא תראי אותי,

ואף אחד לא יראה אותי שוב.

לא יראו עוד כי זה יום מותי,

אבל אם זו את אז זה קצת עצוב.

זו בעצם מחווה. ולמי שמכיר את השיר, זה גם די ברור למה.

האמנם, האמנם את תלכי,

אם תלכי, אם תלכי, אל תלכי בשדה הרטוב.

אם תלכי, במבט אחרון תחייכי,

חיוכך ידקרני ולי לא תמתק דקירתו.

אם תלכי לך רחוק, לא אוכל אז לראות,

את האור בשולי הענן.

ובצער עמוק, אין כבר מה לעשות,

את תלכי בשדה הישן.

אם תלכי בחלום, בשדה הרטוב,

תברחי כך פתאום, ואותי לעזוב.

אם תלכי, תחזרי ויהיה לנו טוב,

לא נוכל להפסיק לאהוב.

ומותר, ומותר לאהוב.

אין מה לשתות אין מה לאכול,

הילד פותח ת'פה רק לראות אם הוא עדיין יכול.

אבא הלך ממזמן, ואמא כבר לא בעניין,

ואני יושב על המרפסת וחי כמו על ענן.

כן הילד ברחוב ממולי, אולי גר ברחוב,

אך השמיים במרפסת שלי, נראים קרוב קרוב.

ואולי הוא בוכה, ואולי לא נשאר מה לבכות,

אבל אני יושב על המרפסת ונהנה מלחיות.

ולמה לעבוד? למה לדאוג?

אשב לי במרפסת ועוד כוס אמזוג.

גם כשיש ילד בלי בית ברחוב ממולי,

השמש זורחת יפה במרפסת שלי.

אנשים בטלוויזיה אומרים שזה לא מתחשב,

הם אומרים שלילד ממול כואב כואב.

ואומרים לי שאני לא בסדר, שאין לי לב,

ואני יושב על המרפסת וחושב חושב.

אולי אני לא בסדר, אולי אין לי ערכים,

העיניים נפקחות כמו חלונות נפתחים.

אולי הזמן להשתנות, אולי זה הזמן לפרוח,

אבל כאן כ"כ נוח, ולקום אין לי כוח.

ולמה לעבוד? למה לדאוג?

אשב לי במרפסת ועוד כוס אמזוג.

גם כשיש ילד בלי בית ברחוב ממולי,

השמש זורחת יפה במרפסת שלי.

רצפת העץ לא תזכור אותי,

והקירות לא יהדהדו מקולי.

והכיתות והדלתות כבר נעלמו הן מעיני,

וכאן חייתי, בחיי, את כל חיי.

ואני שואל אתכם,

האם אני משלכם?

האם תבכו מגעגוע,

כמו שבכיתי גם אני?

כשיעבור זה השבוע,

כשתעבור זו השנה,

האם צחוקי זה הפרוע,

יבוא עם זאת המנגינה?

אולי הדפים תיעדו עלילותי,

אולי תמונות יראו אותי עם חברי.

אך גם דפים וגם תמונות עולים באש ומרקיבים,

רק זכרונות שנשארים הינם טובים.

ואני שואל אתכם,

האם אני משלכם?

האם תבכו מגעגוע,

כמו שבכיתי גם אני?

האם כשיעבור שבוע,

תזכרו אתם אותי?

אחי, האם אתה תזכור?

האם את תזכרי, יקירתי?