הראשונה הייתה יפה נורא. יופי אמיתי וטבעי ועם זאת קצת מרוחק. קצת כאילו היא מודעת לכך שהיא כ"כ יפה אבל התביישה בזה, אולי קצת ניסתה להסתיר את זה. וכמו היופי שלה גם אותי היא אהבה, עד כמה שידעתי. ואהבה אותי והתביישה בי קצת, ואולי גם ניסתה קצת להסתיר אותי. ואני אהבתי אותה נורא, כ"כ אהבתי אותה וכמה שהיא ניסתה היא לא הצליחה להסתיר את זה. וככה זה גם נגמר.
לשנייה היה מין יופי פראי שכזה, מהסוג שלא ידעת לשים את האצבע מה בדיוק יפה אבל ידעת שהיא פשוט יפה. ולאט לאט היא ריסנה את עצמה וככל שהיא ניסתה פחות ככה היא יפתה יותר עד שאולי היא אפילו הייתה יפה מדי בשבילי. וכמו יופיה היא אהבה אותי, כנראה יותר מכל אחת אחרת, והיא הראתה את זה וזה עשה לי טוב כ"כ, אבל מרוב שאהבתי את זה היא הפסיקה, וניסתה לרסן את זה יותר ויותר ומרוב שהיא ריסנה את זה היא אהבה אותי יותר מדי, עד שבטעות הבאה היא נפגעה מדי.
והייתה גם אחת מודעת מאוד ליופיה שהוא כוחה. היא השתמשה בו כמו שהיא השתמשה בי ובתשוקתי אליה. יכול להיות שהיא אהבה אותי ויכול להיות שהייתי יפה בעיניה אבל יותר משאהבה אותי אהבה אותי והיא הייתה יפה בעיניה.
הייתה אחת יפה שאהבה אותי מדי, ואני, לא יפה שכמוני, לא אהבתי אותה חזרה.
והייתה גם אחת לא יפה שאהבתי ולא אהבה אותי, ואולי דווקא משום כך.
והיו עוד יפות והיו עוד פחות, והיו שאהבתי והיו שלא.
וישנה אחת יפה כמו חורף סתיו אביב וקיץ באחר צהריים אחד. היא יפה ומיוחדת, והיא לא מודעת לכך. היא לא מנסה להסתיר את זה כי היא לא יודעת את זה. וכל יום שעובר היא נעשית יפה יותר, וכל יום שעובר אני גם אוהב אותה יותר, והיא לא מודעת לכך. היא לא מתביישת בי ולא מנסה להסתיר אותי כי היא לא יודעת על אהבתי אותה. וכשאמרתי לה שהיא יפה היא לא האמינה לי ואז גם אמרתי לה שאני אוהב אותה כ"כ והיא לא האמינה לי, כי איך אני אוהב אותה כשהיא לא אוהבת אותה?
והיא עדיין לא מבינה כמה שהיא יפה. ולא כמו יופיה אני עודני אוהב אותה.