5 חודשים אני כבר בהודו, וכמות הפעמים שנהנתי ממשהו כל כך נמוכה שאין לי כוח אפילו לספור. לפעמים אני נזכר ברגעים יפים שיכולים רק להעלות חיוך רגעי.

אני באמת מנסה לעשות משהו עם עצמי, אבל הציפיות המ-א-ו-ד נמוכות שלי כנראה גבוהות מדי.

החלטתי לנסות להשאר לבד, אני מסוגל להתאכזב מכל אחד.

שבועיים נשארו ואני לא ישן בלילות וכמעט ולא אוכל. אני יודע שזה אמיתי כשהגוף מאותת שנמאס לו ממני.

לפחות גיליתי שיש לי אגו, אז עכשיו יש לי על מה לנסות לשלוט. אתגר לא סביר ממש...

התאהבתי 3 פעמים,

וכל אחת היתה מאכזבת פי 3 מהקודמת. אבל אני לא מתיימר להבין נשים או בני אדם.

אני יודע שזה לא בשבילי. לי מגיע משהו אחר.

חלמתי והתעוררתי ואז חשבתי שיום אחד אהיה כל כך מאושר שאצחק על עצמי כרגע.

ויש לי מעל מהממוצע מחשבות אובדניות, אני לא יכול להתעלם מהן. הרעיון זה להתאבד לפני שאהיה בן 28, כי זה לא מגניב לחיות אחרי זה. אז יש לי שנה וחצי לחיות בערך. כנראה שאמצא משהו שיוריד אותי מזה, ותמיד ראיתי מוות כמשהו מאוד סתמי. הבעיה שגם החיים סתמיים לא פחות.

אה וכמעט הסתבכתי עם המאפיה המקומית בגואה. עסקי התכשיטים המזוייפים וכל זה. עשינו על האש ושתינו מלא. הם חשבו שהם מצאו פראייר...פשוט התעלמתי מהם אחרי זה. מביך להודות שכמעט נפלתי בזה, אבל אני תמיד עושה שטויות כי אני אוהב לחקור לפני שאני עושה משהו מסוכן.

תודה על הארוחה חברים (: