On The Top Of The World

הכי כואב זה לחשוב שאת בן אדם פחות או יותר מוצלח ואז להתבדות. השליתי את עצמי במחשבה הזאת שאני כן טובה וכן מוצלחת והפעם אני אעשה הכל נכון, אבל האמת מוצאת אותי כל פעם מחדש לא משנה כמה אנסה להתחבא ממנה. שום דבר טוב לא יצא ממני עד עכשיו וכנראה אין בכלל למה לצפות לעתיד. אני מנסה להשלים עם זה ולחייך כשאהובי אומר לי "את הכי מוצלחת שיש, הכי מדהימה והכי אדירה ואת שלי ואני אוהב אותך" ומבפנים אני בוכה ומתה מפחד מהיום שתראה אותי כמו שאני. קליפה ריקה של כלום, ראש דפוק, גוף דפוק, עבר דפוק ומהלכי חיים שאף פעם לא היו לטובתי.

אני תוצר פגום של נסיבות חיים ואני לא מוצאת את המקום שלי בעולם. אני לא רואה טעם להמשיך אבל בכל זאת אני גוררת רגליים ואפילו לא בשביל עצמי, לא בשביל תקווה קטנה ש"יום אחד יהיה טוב והכל יסתדר". לא בשבילי. 

בעיניי עצמי אני מתה כבר מזמן. אני קליפה ריקה של כלום.