קרם הגנה

כבר יותר משנה עברה, מהפעם האחרונה שעידכנתי. בשנה הזאת הספקתי לעבור כל כך הרבה דברים, להשתנות בצורה אגרסיבית למדיי, ולשכוח מהבלוג הזה לגמריי.

לפני כמה חודישם נזכרתי בו והתחלתי לעיין בכל הפוסטים, לקרוא אותם שוב ולראות את כל התמונות שהעלתי לכאן...

כמה זמן הבלוג הזה קיים, כמה עברתי איתו...

מכיתה ט' אני חושבת, ועכשיו- עכשיו כבר סיימתי בי"ס תיכון. כל כך הרבה זכרונות, תקופות, שמורות לי פה בבלוג. אחרי הכל זה היומן הכי טוב שיש לי, היומן היחדי ששרד איתי ליותר מחודש, ועדיין נראה טוב.

הכל מסודר, וברור, בדיוק כמו שאני אוהבת.

הרשימות בצד, השתנו, לרעה ולטובה, את הרשימה "עד סופה"ש" ביצעתי במלואה, אפילו הדברים האלה שרשמתי שם רק כדי להפחיד אנשים- עשיתי. ויצא לי הרבה יותר ממה שחשבתי.

זה פשוט כל כך מצחי לעבור על התקופה הזאת, שנת ההדרכה הראשונה שלי בצופים, כיתה ט', כל הפוסטים מהארץ, כל הפוסטים מבוסטון, בחלק מהפוסטים מוזכרים אנשים שממזמן כבר לא חלק מהחיים שלי עכשיו ופעם הם היו אנשי היום-יום שלי.

וכל מיני דעות שרשמתי פה, שהיום אני נקרעת מצחוק כשאני קוראת אותן...עד כמה קטנה וטיפשה הייתי?!

איך השתנתי עם הזמן שלי פה בבוסטון זה לא יאמן, פשוט מפחיד.

ואני חשבתי, שלא השתנתי בגרוש, שנשארתי אותו בנאדם, שאפחד פה לא הצליח לערער לי את הדעות והאמונה. למרות שניסיתי כמה שיותר לעשות דווקא, עשיתי דווקא לעצמי.

כמה שזה מסובך להסביר מה הולך לי בראש ברגעים אלה.

אני עוד 13 ימים בארץ הקודש, אחרי שביליתי פה בדיוק 4 שנים, פה בבוסטון.

כל שנה הייתי בטוחה שנהייה יותר גרוע, למרות שנהייה הרבה יותר טוב, אבל פשוט פחדתי להודות בזה, פחדתי להראות לכולם שאני דווקא כן נהנת מהאפשרות לחיות במקום אחר, לפגוש אנשים ותרבות שונה, לנסות דברים שאחרים בחיים לא יוכלו לנסות.

וגם עכשיו קשה לי להודות שאחרי הכל זאת הייתה תקופה מאוד טובה, מאוד עשירה, וששינתה אותי לתמיד.

התבגרתי כאן, בצורה מטורפת. אני חושבת על עצמי כשבאתי לכאן, ואני רואה ילדה קטנה שלא מבינה כלום ורק צוחקת כל הזמן.

והיום, היום אני חופרת בלי הפסקה.

למרות שאני לא יכולה לחכות להגיע לארץ כל הזיכרון הזה מבוסטון, החוויה הזאת, הייתה משהו מאוד טוב.

אני לא אמחוק את הבלוג, אולי אני אעדכן מדי פעם, אולי אני אתן לו פשוט להשאר ככה, אולי אני אכנס לכאן כל יום ואבדוק את כמות הכניסות והתגובות כמו שהייתי עושה פעם באובססיביות, או אולי אני פשוט אתן לו לגסוס עד שהוא ימות...כמעט כמו החדר שלי ברגעים אלה שאין בו כלום חוץ מארונות ריקים.

אבל מה שאני כן יודעת שלמחוק את הבלוג הזה יהיה טעות, כי יחד עם הבלוג הזה, כאן נשמרים כל הזכרונות שלי, וחבל לי לזרוק אותם ככה סתם לפח.

נחייה ונראה מה יקרה...