גולבה מש

טוב, זה מוזר, אני עדיין זוכרת את שם המשתמש והססמא,

כנראה שאני עדיין

מכירה

את עצמי

קצת.

מצחיק לראות איך הכתיבה שלי דומה-שונה, כאילו כלום לא השתנה, כשבעצם הכל השתנה.

שמחתי לקרוא פה את התגובות שכתבו לי לפני שנים. נשמע שלאנשים באמת היה איכפת. חושבת שלא הערכתי את זה כמו שצריך.

(ממש וידוי של לפני המוות, הא?)

אצלי הכל בסדר.

אני עכשיו מה שנקרא בנאדם בוגר.

בוגר, אבל לא מת, לא תקוע, לא רדום, לא מבוית.

לא כל אלה, חס וחלילה.

את השבועה שלי אני קיימתי. אז כשנשבעתי לעצמי ליד הנדנדה בפארק לא להיות "אחת מהמבוגרים האלה". ואני לא. אפילו שאני משלמת שכר דירה.

הקריאה בפוסטים פה נתנה לי קצת פרספקטיבה על כמה שאני נוטה להסתבך במחשבות ולהגזים, ולהפליג

תוהה איך סבלתם אותי עם כל השטויות האלה (:

ואולי דווקא בגלל השטויות (טוב, שם הבלוג הבטיח שטויות, אז ההבטחה מתקיימת)

כל כך הרבה זמן עבר. מרגישה שכבר פתרתי את רוב השאלות שהעסיקו אותי אז, אפילו את הקשות המופשטות והפילוסופיות ביניהן, לפחות מצאתי תשובות ברמה מסוימת שמספקת אותי כרגע, או את הנתיב אל התשובות (לפעמים נתיב הוא התשובה, ולא נקודה סופית כלשהי).

מסתכלת על התקופה הזאת ובאמת מאחלת בהצלחה לכל מי שעובר את תקופת הבית ספר וגיל ההתבגרות- איזה בלאגן זה! אתם באמת דיי אומללים. אל תדאגו, זה עובר (:

אם מישהו מהקוראים שהיו לי קורא עכשיו את הפוסט אני אשמח לשמוע ממכם.

במיוחד אנשים שאבד איתם הקשר

למשל דניאל (lupus). איפה אתה???

שבוע טוב לכולם (:

נטלי,

כבר לא קקטוסית יותר,

השארתי את הקוצים מאחורי.