והחבילה, עוברת.

אני בכלל לא בטוחה שזה הזמן המתאים, שזה המקום, שזה הגילגול, הנכונים.

אבל אני בכל זאת עושה את זה,

כי גופות לא מתגלגלות בחושך, רק נשמות.

אז בעצם הגוף שלי חי רק פעם אחת, לא שאליו אני ממש נחמדה.

אבל זה לא בשליטתי,

הנפש שלי, היא כל כך לא פה היא לא מחוברת לגוף, לא שהיא ממש צריכה, אבל אין שום חיבור קטן אחד.

היא נמתחת ונמשכת לכל מיני כיוונים שאני בכלל לא יודעת לאן, אין שום שלט, אין שום אזהרה.

וזה מסוכן, ואני מפחדת, ונקרעת ולא מראה שום סימן, לא לפחות ליד אנשים.

אני כל כך רוצה להוציא את זה, ולפעמים שאני מנסה אנשים תופסים אותי לא נכון, ומתרחקים.

ואלה שכן, [אני מאוד מעריכה אותם] הם מעטים. אולי אחד, אולי שניים.

אני לא  מצפה שכולם יקבלו אותי כמוני שאני, אני האמיתית, אבל עד שאני בוחרת אם להתחיל עם זה בכלל זה לוקח לי שעות,

ואם אני מגלה בסוף שזו החלטה שגויה אני כל כך מאוכזבת.

 אבל אני מפחדת לגלות.

אני מחזיקה סוד ענקי.

אני בכלל לא אוהבת סודות.

בכלל בכלל לא.

אוף זה כל כך מעצבן.