יש פרק זמן קצר מרגע שמתעוררים שבו הכל מעורפל, עוד לפני שקולטים בכלל מי אנחנו.

כשאני מתעוררת הדבר הראשון שעולה לי בראש זה הוא, גם כשהראיה עדיין מטושטשת והמחשבות לא הספיקו לצוץ.

הקריטריון הראשון לפיו ניתן יהיה להבדיל יום רע מיום טוב יהיה רק- בין אם אראה אותו או לא.

עוד לא נתקלתי ביצור כמוהו, מישהו שיכול לסבול את הגחמות שלי ומסוגל למצוא עניין בכל מה שמסקרן אותי. הוא הראשון שיתמוך כשאני מועדת, זה שיושיט את ידו.

בלעדיו אני לא שלמה, לא שייכת לאף מקום בו הוא לא נוכח.

אני מסוגלת להרגיש כמעט את כל מה שהוא מרגיש, במיוחד את הכאב שמשתקף דרך העיניים הירוקות שלו.

 הכאב שגורם לי לבלוע את הלב כל פעם מחדש ,הכאב שהייתי רוצה שיעבור אליי בדיפוזיה, כדי שרק לי יצרוב.

כשאכעס עליו, אכעס גם על עצמי.

השמחה שלו היא השמחה שלי. תמיד אהיה מוכנה לקפוץ שוב לתוך זרועותיו ולהסתמם מהניחוח שלו.

הכי חשוב-

אחייך כל פעם כמו מפגרת כשאראה אותו ואנסה ללא הצלחה להסתיר זאת.

הוא יפה יותר מכל אחד אחר מבפנים ומבחוץ בצורה שלא תתואר.

אותו אני אוהבת, לצידו אשאר כל עוד ירצה.