זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 1/2009
אני שקועה כל כך עמוק באורבניזם הזה שפעם כל כך פחדתי ממנו.
מקובעת כמו כל מה שפעם, בכיתה י', כל כך פחדתי ממנו.
לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שישנתי בשק שינה. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שקפאתי מקור לתוך שינה והתכרבלתי כמה שיותר קרוב למדורה, כדי להתחמם, וקמתי עם קצוות מז"ש שרופות.
והלכתי. בשביל. או לא בשביל. אבל בטבע.
או עצרתי לנוח ליד מעיין.
או הכנתי אוכל באמצע לילה קפוא ליד המדורה, או ניסיתי לשטוף כלים עם מים קפואים כשהידיים עוד שניה מאבדות תחושה.
טיול כזה, עם תיק כבד על הגב. עם כובע ירוק מגניב. עם ג'קט פלאנל משובץ. עם חופש אינסופי. בארץ.
לפני כמה שבועות, הסעתי את אח שלי חזרה מטיול. והוא ירד מהאוטובוס, והיה לו את הריח ג'יפה של אבק ומדורות ועייפות ולכלוך, ואני נשבעת לאלוהים שכל הדרך חזרה פשוט שאפתי את הריח הזה וכבר נהיה לי טוב יותר.
אני מרגישה כל כך לא במקום במשרד שלנו, עם כל ההיפר סניטריה שהולכת שם [מה זאת אומרת מה אני שותה מים מהברז אחרי שהם עוד הורתחו בקומקום? מצידי לשתות מים ישר מגב!], עם כל ה-high fashion [את לא יודעת מי זה לואי ויטון?!?!? ובאמת שג'ינס ב-800 שקל זו, בסה"כ, השקעה טובה. נעמה, אין לך טעם בבגדים].
מתגעגעת ללכלוך, ולאבק, לקוצים, לבוץ, לגחלים, לסירים מלוכלכים, לפשטישפיך ושלל גסטרונומיה אלף-אלף, במקום מתכונים על תפוחים אפויים בתנור [עם קינמון ודבש], ודיבור על חנויות אופנה, ונקיון נקיון נקיון. מתגעגעת למקלט עם ספות ג'יפה, לטיולים, ולבגדים.
והכי מתגעגעת, לאנשים שמבינים את כל הדברים האלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נמה