זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 1/2009
יום שישי בבוקר
אני הכי אוהבת את עצמי ככה. לא בדיאטה אבל מצליחה לא להגזים יותר מדי. בתכנית כושר אבל יודעת לוותר לעצמי כשאני לא מרגישה טוב, לא לחוצה מזה יותר מדי ולא דורשת מעצמי יותר ממה שנוח לקיים. במכנסי פיג'מה ורודות וסווטשרט גדול ונעלי בית שניר קנה לי לפני יותר משנה, בשיער פזור לא מסורק, בלי איפור, בלי בושם, בלי שום התיימרות להיות רזה, או יפה, או חכמה. מסיימת ספר ("סיפור על אהבה וחושך"/עמוס עוז) שאני נאבקת איתו כבר מאז יום כיפור והיום סוף סוף אני יכולה להחזיר לסבתא שממנה "השאלתי" אותו.
תריסים פתוחים, חלונות פתוחים, קוראת את העמודים האחרונים מתחת לשמיכת פוך. קראתי את הספר הזה בכל כך הרבה מקומות; במיטה, על הפוף בחדר, בבית של סבא וסבתא, על הערסל, ברכבת, במיטה הצבאית בשבתות שסגרתי בקורס, במשרד ברגעים של שעמום.
ואני אוהבת, אבל סוף סוף לא תלויה.
לא לחוצה לעשות שום דבר אבל עדיין מלאה בשאיפות, גרנדיוזיות יותר ופחות.
אני מרגישה הכי יפה ככה, כשאני הכי פשוטה, כשאני לא מנסה להסתתר מאחורי בגדים שאני לא באמת אוהבת, או במדים, או מנסה לשים קצת מסקרה כדי להיראות יותר אסטתית. הכי יפה אני מרגישה בפיג'מה, עם עיניים קצת אדומות מהקריאה, ובטן קצת כואבת, ושיער לא אסוף ולא מסורק, ובפיג'מה גדולה שגורמת אפילו לי להיראות קצת קטנה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
