זה נראה לי כמו הר

אסור לי להקשיב לעצמי. כל פעם שיש לי קצת שקט עם עצמי, או אפילו אם ממש אין לי שקט, מתחילים לרוץ לי סרטים בראש. פתאום אני "מבינה" את הכוונות הנסתרות של כולם, פתאום אני "רואה" איך כל מי שאומר לי שהוא בעדי בעצם בשקט בסתר נגדי, איך כולם שונאים אותי, איך אף אחד לא רוצה להיות איתי.

אני מריצה בראש את הקייס-סצנריו'ז הכי הכי דרסטיים, ובטוחה שזהו, זה הדבר הנכון לעשות.

והן גם לא באות משום מקום - יכול להיות מושלם, נהדר, ופתאום משהו קטן, ואז רגע אחד לבד לחשוב עליו - וזהו. בום. סוף העולם. לא רוצים אותי. שונאים אותי. בוגדים בי.

אני יכולה להביא את עצמי לדמעות עם המחשבות האלה ולהישאר איתן יום, יומיים, שבועיים. וקשה מאוד לשכנע אותי שהן שגויות.

אלא אם כן במילה אחת, בטון של קול, במגע קטן מוחקים את כולן.