| 4/2009
חפירה
כן קצונה? לא קצונה?
המאזניים שקולות לחלוטין לשני הכיוונים.
המצב הוא פחות או יותר כזה:
בעד קצונה -
1. מאתגר, מהנה, בודק את הגבולות והיכולות שלי. מפתח.
2. התקדמות. שאליה לדעתי צריך תמיד לשאוף. הזדמנות שיכולים לצאת ממנה הרבה דברים טובים, חדשים לי. אנשים חדשים, יכולות חדשות, תובנות חדשות.
3. ייתן לי שירות צבאי קצת יותר מתקדם, וקצת יותר אמיתי, מלשבת במשרד שנתיים.
4. זה אמנם לחתום קבע, ואמנם שנה זה הרבה, אבל זו שנה שבסה"כ משלימה לי לשירות של 3 שנים כמו של בנים ככה שזה יוצא די שוויוניסטי מצידי. ובשנה הזו אני אקבל 3-4,000 בחודש, מה שיכול להצטבר לי לאורך השנה לסכום שאני בכל מקרה אצטרך לעבוד בשבילו הרבה זמן אחרי הצבא בשביל הטיול אחרי-צבא המיוחל לפני שאני אוכל להיות חופשייה באמת. שנה קבע במקום שנה עבודה בעבודות מזדמנות.
5. אין מה לעשות, מוסיף כוכב על הקורות חיים. חוץ מזה שאני רוצה להתעסק בתחום בעתיד ברמה העקרונית (רק לא במסגרת צבאית) ככה שקצונה קשרי-חוץ יכול להיות ממש יתרון.
נגד קצונה -
1. שנה. שנה שנה שנה שנה שנה. המערכת הזאת כל כך מתסכלת לפעמים, אפילו אנשים מורעלים, צהובים, שהתגייסו עם מוטיבציית שיא (כמוני) המערכת הזאת מצליחה לדכא ולהשביז. וזה עוד ביומיות, בתפקיד די טוב.
2. כאמור, אני עושה יומיות, בתפקיד די טוב. אני טובה בתפקיד שלי, מעריכים אותי, ואני די עושה עבודה של קצינה בכל מקרה. שווה לי לצאת מזה לקצונה שממנה אני אצא למקום לא ידוע (רק ידוע שזה יהיה בקשרי חוץ), למלא תקן לא ידוע במקום לא ידוע (ותנאים לא ידועים) בתפקיד שבכלל לא ידוע אם אני אהיה בו טובה ושהאנשים בו יהיו טובים לי?
3. קצונה = פיקוד. עד כמה שמעצבן לעשות את העבודה השחורה, נראה לי הרבה יותר מעצבן לפקד על העבודה השחורה שתיעשה מבלי באמת לעשות אותה ולגעת בה. נכון שזה לא בהכרח חייב להיות ככה, אבל נראה לי הרבה יותר כיף לבצע עבודה מאשר לוודא שאנשים אחרים מבצעים אותה. חוץ מזה, שעם כל ההדרכה והלימוד שברזומה שלי, אני תמיד ירדתי לגובה העיניים והדרכתי או לימדתי ממקום של שוויון. שוב, אני יכולה לעשות את זה גם בקצונה (עובדה שככה הקצינה שלי) אבל אם זה מגיע לפיקוד ממש של להנחית פקודות, אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות.
בקיצור, לא יודעת. כל דקה נוטה לכיוון אחר.
ובנושא אחר לחלוטין -
אני מרגישה כל כך פתטית.
האמת?
אני מרגישה שאין לי חברים. כלומר, יש לי את ניר ואת עדי ולפעמים את ליאור. וחוץ מהם יש המון אנשים שהייתי מתה לקרוא להם חברים. יש המון אנשים שאני אפילו מתפתה כמעט לקרוא להם חברים.
אבל אם אני לא אצור קשר איתם - הם ינסו לתפוס אותי? בכלל?
יתקשרו אלי, ישאלו אותי "היי נעמה, בא לך להיפגש אולי?" או אפילו סתם לשאול מה קורה.
אז אני מתקשרת ויוצרת את הקשר הזה.
פעם אחת.
פעם שניה.
מיליון פעם.
ופתאום אני קולטת שזה קשר חד-צדדי. כמעט כל הקשרים שיש לי עם אנשים הם חד-צדדיים, קשרים שאני כל הזמן יוזמת ומנסה לארגן יציאות ומתקשרת ומדברת. זה אף פעם, אף פעם, אף פעם לא קורה בכיוון ההפוך.
וזה פשוט גורם לי להרגיש עלובה בטירוף. אני עד כדי כך משעממת שאף אחד לא רוצה להיפגש איתי? אני לא מספיק חשובה לאנשים כדי לחשוב להתקשר אלי פעם במיליון שנה ולא רק שאני אזום ואתקשר ואזמין ואעלה רעיונות ואארגן לוגיסטית? אפילו במסנג'ר אף אחד לא מתחיל איתי שיחות יותר.
אז כן, אני מרגישה די בודדה כרגע.
רבתי עם מישהי שהחשבתי כחברה מאוד טובה שלי, שהייתה מאוד חשובה לי, בגלל הקטע הזה. כלומר, גם בגלל הקטע הזה, וגם בגלל שגם כשאני כן התקשרתי/יזמתי/ניסיתי, היא תמיד הבריזה.
אני מצטערת, אני פשוט לא מבינה איך אפשר להחשיב קשר כזה לחברות. אז עם כל הכאב, ויש פה המון ממנו כי הרבה מהאנשים האלה והיא ספציפית זה אנשים שחשובים לי מאוד, אני לא יכולה להמשיך לשקר לעצמי שיש לי חברים כשכל סופשבוע אני מוצאת את עצמי יושבת בבית לבד. כמובן שאיכשהוא, איך שניר מגיע, פתאום כולם רוצים להיפגש, ויוזמים, ורצים טלפונים, ודברים זזים. שזה כמובן גורם לי להרגיש נפלא לגבי עצמי, שרוצים לראות אותי רק כשאני איתו. וכשאני לא איתו וקשה לי ואני לבד אז לא שווה אפילו להתקשר לבדוק מה קורה.
לא שזה קשור רק לניר. גם אנשים שניר בכלל לא מכיר. היום עברתי ליד הקריה, איפה שחברה שלי משרתת. ורציתי להתקשר אליה לשאול אותה אם אולי היא בדיוק סיימה ואם בא לה לשבת על איזה משהו בעזריאלי. ואז פתאום הבנתי שכל השיחות שלנו לאחרונה, כל הפגישות, כל האינטרקציה - הכל היה יוזמה שלי.
וזה אפילו לא אנשים שאני חושדת שלא אוהבים אותי, או שאני מעיקה עליהם. אני מספיק מודעת לעצמי בשביל לדעת מתי אני מעיקה על אנשים ואני יודעת שעליהם אני לא.
אז אין לי מושג מה זאת התופעה הזאת ואין לי מושג למה מגיע לי אותה, אני יודעת רק שאני רוצה חברים אמיתיים, כאלה שיהיה להם מספיק אכפת ממני כדי להרים טלפון ולשאול אותי אם בא לי לעשות משהו, או מה קורה איתי.
[טוב, חפרתי מליאן, לא?]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
