זה נראה לי כמו הר מיאו. |
| 10/2009
לבד מפחיד אותי להתגבר; כשאני אתגבר עליו, באמת לא יהיה לי אף אחד. לא יודעת אם זה דבר רע או טוב, אבל אני מפחדת מהלבד הזה.
אתמול היה לי יום רע, ולא היה לי למי לספר. כלומר, היה, והוצאתי את העצבים, וסיפרתי לאנשים כמה אני מעוצבנת, ואפילו קיבלתי את הרחמים שהייתי צריכה. אבל זה לא אותו דבר. להם לא אכפת. לו תמיד היה אכפת אם היה לי יום רע.
אבל זה לא רק זה. זה הכל. בגדול, אני בסדר ככה לבד. אני פחות או יותר בשלום עם עצמי. אבל יש את הרגעים הקטנים האלה שאני פשוט צריכה אותו איתי - ואז אני עושה שטויות.
מצד חמישי, בדיעבד, זו מרגישה לי כמו אהבה של ילדים. אני מרגישה כאילו אני כבר מוכנה ליותר. אבל אני לא בטוחה שאני באמת רוצה. סוג של ידיעה שבעוד X שנים אני אסתכל אחורה ואזכר בחיוך במערכות היחסים ה"חמודות" שהיו לי בתיכון.
(היום בדיוק עברו ארבעה חודשים מהיום שנפרדנו... וזה כל כך לא מרגיש כמו ארבעה חודשים)
| |
|