זה נראה לי כמו הר

הרוח שבסוף העליה

יוצאת לטיול, עם תיק על הגב. תיק שווה במשקל, שווה בהכל, לכל אחד אחר. אין לי שום חוסר-נוחות מיוחד שאין לאחרים, אלא אם מחשיבים את עצמי בתור חוסר נוחות. אם היו אומרים לי אז שיום יגיע ואני אראה בקובץ האנשים הזה חברים, או לפחות קבוצה באמת ולא סתם קובץ אנשים, הייתי מחייכת כל כך גדול. אם היו מראים לי אז מה נהייתי היום, אולי לרגע הייתי קצת פחות מפחדת.

הולכת לבד. תוהה לעצמי, חושבת לעצמי, מדמיינת. משתרכת מאחורה, באמצע. ולפעמים, לרגע אחד, הולכת מקדימה, מתנשפת. בעליה כואב, בירידה כואב, והגב והרגליים ואפילו הידיים - אבל אני לא מפספסת אף טיול. בבוקר התיק כבד והעצמות עוד ישנות, בצהריים חם לי, ואחר הצהריים מתגלגל עם הרכות השקטה שלו. ובלילה אני בוכה בשק שינה, בשקט, שאפילו המדריכים לא יישמעו.

אבל לא מוותרת.

רואה הר, פרח, אנשים. טבע, אדמה. רואה הרבה דברים יפים, רואה בהם מכשולים. אבל אפילו כשההר מכשול, הוא מלמד אותי להעריך את הרוח הקרירה כשאני למעלה. ואפילו כשהקוץ כואב, ואפילו כשהחרק מגעיל, אני לאט לאט לומדת לראות את היופי שלהם. ולאט לאט יוצאת מעצמי, ויוצאת מהכאב של התיק והכאב של הרגליים ורואה אבן חזקה, רואה אדמה, רואה חיים. רואה את הטבע, יותר גדול ממני.

והרוח תמיד תבוא ותקרר אותי בפסגה. והאנשים שאני מטיילת איתם כבר לא כל כך מפחידים, והחרקים כבר יצורים חיים מדהימים, ובתיק יש רק דברים שאני צריכה, והטיולים שפעם אזרתי אומץ כדי ללכת אליהם והחשבתי כל אחד שסיימתי נצחון, ובסוף השנה כשסיימתי את כולם החשבתי את זה לנצחון, הם עכשיו הבריחה שלי, הרוגע שלי, המחשבות והדמיון - ואפילו בלילה אני כבר לא בוכה בשקט, ועכשיו אני המדריכה.

April showers bring May flowers

גשם של סוף העונה הוא מרגש. מרגש כמעט כמו גשם של תחילת העונה. גשם אחרי שכבר האמנתי באמת שאני כבר לא אראה גשם יותר עד שנה הבאה, אחרי שכבר ספגתי את העונה הזאת אל הלב והשלמתי עם זה שהיא תעבור - ועכשיו יהיה אביב שילטף עם החרקים שלו (אני חייבת חייבת לקנות מגדיר!) ואחריו יבוא קיץ עם החופש והספונטניות והחום. ואחר כך סתיו, מלא געגועים לחורף, ושוב חורף.
ואז בא גשם של סוף העונה, והוא מתקתק לי על החלון ומרגיע אותי. ובחוץ היום מתחיל, בשעון קיץ עם הרבה אור, והגשם יורד לו. ולי כבר לא אכפת לצאת מהמיטה, אפילו שהגוף כבד והמיטה נעימה. אני רוצה לראות את הגשם הזה, כי הגשם הזה הוא שלי. בשבילי. מיוחד לי. הגשם הזה סוגר את העונה, אומר להתראות רך אחרון ודי אחרי שאת האחרון כבר אמרנו.

יש אנשים, שמטיילים ורואים סלעים, טופוגרפיה. הם יכולים להסביר מתוך שינה איפה יהיה מעיין ואיפה יהיה יותר נוח ללכת, ולתת שם לכל אחת מהשכבות. יש להם 3 תשובות - כן, לא, והשבר-הסורי-אפריקאי.
יש אנשים, שמטיילים ורואים את הבוטניקה. הם יכולים לתת שמות לפרחים ולקוצים, לדעת איפה הם גדלים ואיך הם מסתדרים שם, יכולים להתקיים לגמרי מהטבע (או עם קצת עזרה), ולא לחשוש להרעיל את עצמם כי הם מכירים מספיק טוב את הצמחים שאיתם הם מכינים תה.
יש אנשים, שמטיילים ורואים את בעלי החיים. הם מבדילים בין כל חרק וחרק ויודעים לתת להם שמות, ויודעים את כל מארג המזון בכל איזור בארץ ומה אופן ההתנהגות שלהם. יודעים להסביר במדוקדק מה זה ארבה, ואיזה חיות אפשר למצוא איפה ולמה.
יש אנשים, שמטיילים ורואים מול העיניים שלהם את ההיסטוריה של המקום, את האנשים שישבו פה בעבר. מורשת קרב ומלחמות, או ארכיאולוגיה קדומה, מהקרב של הצלבנים נגד הצבא של סלאח א-דין בקרני חיטין עד תקופת הברונזה הקדומה. כי השביל חכם מהאדם ההולך בו.
יש אנשים, שמטיילים ורואים את המכלול. הם יכולים להבדיל בין החרקים ואפילו לתת כמה שמות, להכין לעצמם תה צמחים מבלי לחשוש שאולי הם ירעילו את עצמם, לתת שמות לפרחים ולהסביר עליהם, ולדעת בדיוק איפה נמצא מעיין שכבה ואיך נוצר האקוויקלוד. בהם, בהם אני באמת מקנאת.

ואני?
אני לא יודעת כלום.
אני לא זוכרת שום צמח, ואולי-אולי אני אזהה את סוג הסלע שאני הולכת עליו. אני לא יודעת שמות של חרקים, ואני לא צפרת דגולה ולא אבחין בין נשר ליונה. אני מתבלבלת בין התקופות ההיסטוריות ולא יודעת דבר או חצי דבר על ארכיאולוגיה.
איזו ציפור זאת? ציפור יפה.
איזה פרח זה? פרח כחול.
מה זה הח'ירבה הזאתי? פולחן או קבורה, או יישוב עתיק.
ולמה פה יש מדבר? משהו עם הזווית של השמש שיוצר קו של מדבריות. כמו הסהרה, זהו זה.

יום שישי בבוקר

אני הכי אוהבת את עצמי ככה. לא בדיאטה אבל מצליחה לא להגזים יותר מדי. בתכנית כושר אבל יודעת לוותר לעצמי כשאני לא מרגישה טוב, לא לחוצה מזה יותר מדי ולא דורשת מעצמי יותר ממה שנוח לקיים. במכנסי פיג'מה ורודות וסווטשרט גדול ונעלי בית שניר קנה לי לפני יותר משנה, בשיער פזור לא מסורק, בלי איפור, בלי בושם, בלי שום התיימרות להיות רזה, או יפה, או חכמה. מסיימת ספר ("סיפור על אהבה וחושך"/עמוס עוז) שאני נאבקת איתו כבר מאז יום כיפור והיום סוף סוף אני יכולה להחזיר לסבתא שממנה "השאלתי" אותו.

תריסים פתוחים, חלונות פתוחים, קוראת את העמודים האחרונים מתחת לשמיכת פוך. קראתי את הספר הזה בכל כך הרבה מקומות; במיטה, על הפוף בחדר, בבית של סבא וסבתא, על הערסל, ברכבת, במיטה הצבאית בשבתות שסגרתי בקורס, במשרד ברגעים של שעמום.

ואני אוהבת, אבל סוף סוף לא תלויה.

לא לחוצה לעשות שום דבר אבל עדיין מלאה בשאיפות, גרנדיוזיות יותר ופחות.

אני מרגישה הכי יפה ככה, כשאני הכי פשוטה, כשאני לא מנסה להסתתר מאחורי בגדים שאני לא באמת אוהבת, או במדים, או מנסה לשים קצת מסקרה כדי להיראות יותר אסטתית. הכי יפה אני מרגישה בפיג'מה, עם עיניים קצת אדומות מהקריאה, ובטן קצת כואבת, ושיער לא אסוף ולא מסורק, ובפיג'מה גדולה שגורמת אפילו לי להיראות קצת קטנה.

אני פגועה, ריקה, בודדה.

אוכלת ספרים. עמוד אחרי עמוד. ונהנית מהם מאוד ובכל זאת:

פגועה, ריקה, בודדה.

איבדתי את הטעם. עוד חשבתי שיש כזה - חשבתי שמחכים לי הרים של תשוקה, להט. איבדתי אותם בניווט כנראה, כי עכשיו רק המחשבות על דברים שפעם היו לי חסרים כל כך עושים לי בחילה, מהסוג העמוק שמתחיל בבטן וממשיך לראש ולא עוצר, עוטף את כל העור בשכבה נדיבה של גועל.

בסופו של דבר ועל אף קלילות הדעת, יש לדברים משמעות בשבילי. אז זה לא שלא אכפת לי - דווקא אכפת לי מאוד. זה פשוט שאני נותנת מעצמי מהר מדי, נותנת אמון בהמון אנשים. אז מה הפלא שאני גם נפגעת. אין לי מה להיתמם; ידעתי שאני שמה את עצמי במקום פגיע, בידי מי שכבר הראה פעמיים שלא שווה את זה. אבל כזו אני, מאמינה באנשים, סולחת, מקשיבה למילים יפות כשהן באות ומתעלמת מכל המעשים והמילים המכוערות שהן שזורות בתוכן. שומעת רק מה שאני רוצה, רואה רק מה שאני רוצה, ונפגעת כמו ילדה קטנה אחר כך.

אין לי אף אחד להאשים חוץ מאת עצמי. זה אני שעשיתי מעצמי ילדה קטנה ומטומטמת הרי, לא אף אחד אחר.

"איפה להוריד אותך, ילד?" הנהג מונית שואל אותי. "פה." בשביל מה לי לתקן אותו. אני משלמת, ויורדת. הולכת לי, לבד, בעזריאלי. קונה כרטיס לסרט. רואה אותו לבד, כשחבורה של ילדים בערך בכיתה ג' שיושבים מאחורי ועושים כל מיני שטויות הם היחידים באולם קולנוע חוץ ממני.
שפל המדרגה, אה?

טיפשה. טיפשה, טיפשה, כל כך כל כך טיפשה.

הזוהר של ההצלחה לאט לאט דוהה, וכך אני נשארתי, עם שכבה עבה של איפור שגם אם אני אנסה סביר להניח שלא אצליח להסיר, וחולצה עם מחשוף, בוכה בתא שירותים בעזריאלי - מרוקן מאדם, ומנסה להבין את אתמול בלילה. טיפשה.

כי בתחרות הזאת אני לא יכולה לנצח. את האמת? אני לא בטוחה שאני רוצה.

על מי לעזאזל אני מנסה לעבוד עם הביטחון העצמי המזוייף הזה והאודם והמסקרה?

אנרגיות שואפות למינוס ואני מתה מעייפות ואני רוצה לישון. אבל יש לי בחילה, וכאב בטן, וקשה לי לנשום, ומערכת העיכול שלי רוקדת לה סמבה. או סלסה. או איזה ריקוד שמערכות עיכול רוקדות בכל אופן, אני לא יודעת, מחר בגרות בביולוגיה ובכל זאת אני לא יודעת איזה ריקוד מערכות עיכול הכי אוהבות לרקוד. בושה וחרפה ואין פלא שאני אוציא ציון שדומה לרמות האנרגיה שלי.

וכבר לילה שני שאני ככה, עם כאב בטן ובחילה ולא מצליחה לישון ורק רוצה לישון לישון לישון לישון לישון ולשכוח מכל העולם, למצוא את עצמי באיזה חלום עלילתי מעניין כזה ולהמציא את העלילה שלי, וגם אם זה יהיה חלום עצוב לפחות שיהיה מעניין, יותר מעניין מהעיגול שמאוורר עושה ברצפה ויותר מעניין מכל התחושה החרא שלי.

וכבר מאז יום ראשון שבקושי זחלתי מחוץ לדירה המסריחה הזאת, רק פעם אחת כדי לפגוש את הקנייט המהולל וגם אז הייתה לי בחילה אז חזרתי הביתה, ופעם אחת היום כדי לעשות שעווה אבל גם אז חזרתי הביתה כמה שיותר מהר. ורע לי רע לי רע לי ומחר אני הולכת להיכשל בבגרות בביולוגיה כי אני הולכת להקיא בבוקר כמו אתמול. לסבול כל הלילה ורק לרצות שייגמר כל העניין כדי שאני אוכל לישון, ואז להקיא בבוקר ולהרגיש קצת יותר טוב איזה חצי שעה ואז להרגיש חרא שוב ולא לישון.

רוצה להירדם ולקום בבוקר רעננה, עם אנרגיות. רוצה לקום בבוקר שמחה, להרגיש נאהבת, לצאת לרוץ ולרוץ המון, ולחזור הביתה ולהתקלח ולהיות נקיה ואז ללכת לבגרות ולהיות חכמה ולהצליח הכל. אבל איזה אנרגיות ואיזה רעננות, ואני לבד כל הזמן בכל מקרה, וגם אם לא הייתי לבד לא הייתי רוצה שאף אחד יראה אותי במצב הזה. ואיזה לרוץ, לא יצאתי לרוץ כבר איזה שבוע. חבל. והבגרות - טוב, אני אוכלת את הדייסה המקולקלת שבישלתי לעצמי, אין לי שום זכות להתלונן על זה שאין לי מושג איפה אני בחומר ואני טובעת. האמת היא שהבגרות שמחר עוד איכשהוא בסדר, כי זה מעבדה ואני מקווה להוציא מעל 80 או מעל 70 בכל מקרה, אבל בכל שאר החומר באמת שאני חסרת תקווה.

אני בעצם בנאדם מאוד פשוט. כשטוב לי, אני יודעת את זה, ואני מראה את זה, וכשרע לי אני מראה את זה. כשאני אוהבת אין שום אפשרות שבעולם לפספס את זה, וכשאני בודדה וחרא לי ואני עצובה ואני בוכה כל היום, אז אני אומרת. אני בנאדם שקוף ולפעמים אני חושבת שהלוואי ולא הייתי. אם לא הייתי שקופה אולי הייתי יכולה לא להראות שאני אוהבת, או להיראות כאילו שום דבר לא מזיז לי כשרע לי. אבל כזאת אני, שקופה כמו מדוזה.

גיא, גיל, או סתם הבחור עם העיניים הכחולות.

לבד, בתוך המון סוער, באמצע קניון שדווקא בתקופה הזאת הכי הומה. לא שזה היה משנה בצורה מהותית גם אם הוא לא היה הומה. הרי גם אם זה היה רגע אישי ופרטי ולבד, רק שנינו, באיזה נוף רומנטי או משהו, זה לא היה משנה וזה היה נשאר אותו המצב בדיוק.

כמות הזמן שלוקח לשני אנשים זרים בתוך קניון לחלוף זה על פני זה הוא קצר - אבל לא מספיק קצר, כנראה, כי בזמן המוקצב הזה כבר התחלתי לדמיין את העיניים הכחולות שהספקתי לקלוט שיש לו מסתכלות עלי. הוא יעצור, וימשיך להביט בי, ואני גם אעצור ואבהה בו בחזרה עם זוג עיניים כחולות (ירוקות?) משלי. יש לו פרצוף, הילה אם תרצו, של מישהו טוב.

ולא יהיה לו מה להגיד לי, ולי לא יהיה מה להגיד לו, כי בכל זאת - זוג זרים באמצע הקניון, ואולי הוא בכלל ממהר לאיזו פגישה עם איזו אחת פוסטמה, אבל בסוף הוא יזמין אותי איתו לאיזה פיצה. ואני אגיד כן - למרות שאין לי זמן ולמרות שהדיאטה, כי מי בכלל אוהב בחורות בדיאטה? אוהבים רק את התוצר הסופי. ובכל אופן, נאכל פיצה, ונדבר. והוא יהיה שנון, ומבוגר ממני בבערך שנה, אבל לא מושלם מדי. כי אנשים מושלמים זה דבר די נוראי.

ואיך קוראים לו? נראה לי שגיל. אני לא יודעת למה, זה גם לא שם שאני אוהבת במיוחד, אבל אני כמעט בטוחה שזה גיל. או אולי גיא - משהו בסגנון בכל אופן. ויהיה לי כיף איתו, ולו יהיה כיף איתי, ואז אחר כך כשנחזור הביתה נדבר קצת במסנג'ר. ונפגש עוד כמה פעמים.

ונתנשק.

ואז הוא יגלה שאני בכלל לא מתנשקת כזה טוב, אבל הוא יצחק מזה וזה יהיה בסדר, כי למי בכלל אכפת מנשיקות?! עושים מהן עניין גדול מדי אם תשאלו אותי.

וכבר מזמן ירדתי במדרגות הנעות, והוא נשאר למעלה, ואולי בכל זאת? אולי בכל זאת? ואני נושמת עמוק וחוזרת במדרגות הנעות לכיוון ההפוך והוא כבר לא שם. ואני מתהלכת לי בכל הקומה ולא רואה אותו, ואולי עדיף ככה כי מה לעזאזל אני אעשה אם אני אראה אותו?

אז גיל, או גיא, או סתם הבחור-עם-העיניים-הכחולות, כבר לא יהיה שלי. ואני כבר לא אכיר אותו, ולא אדע איך קוראים לו או איפה הוא גר, ולעולם לא נתנשק.

נתנחם בדמיון מפותח?