זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 1/2010
מילים
כשחזרנו מארצות הברית בקיץ שבין כיתה ד' ל-ה', לא הצלחתי להירדם. חזרנו בתחילת יולי (יום לפני שיצא הארי פוטר הרביעי בארצות הברית, למען הדיוק) ועד שהלימודים התחילו בספטמבר, הייתי שוכבת ערה במיטה כל לילה כל הלילה ומנסה המון שיטות להירדם, ושום דבר לא עבד.
הייתי קטנה והייתי עייפה והייתי בודדה. אז הייתי שוכבת במיטה ומדברת עם ג'ייקוב, שהיה החבר הכי טוב שלי (או, יותר נכון, החבר היחידי שלי) בארצות הברית. המרחק קצת הקשה על השיחה השוטפת, אז פשוט הייתי מדברת אל האוויר, ומדמיינת שהמילים מתפזרות להן והולכת כל אחת בדרך אחרת, שטות להן בכל מיני הרפתקאות לעבר ארצות הברית, לעבר אוהיו, לחדר של ג'ייקוב. ושם הן היו מתחברות זו לזו והוא היה שומע את כל מה שאמרתי. וככה הייתי מעבירה לילות שלמים של חוסר שינה.
אז עכשיו אני מדמיינת את המילים שלי נפרמות מהמשפטים ויוצאות אחת אחת למסע, נלחמות כנגד גלים ומטפסות במעלה הספינה (שכמובן, לא דומה בכלל לכל הדברים הגדולים האלה שאני עולה עליהם בסיורי חיל הים עם המשלחות. היא בטח נורא רעועה, ספינת פיראטים כזאת. ספינה כמו בסיפור של יונה. אני רק מקווה שאת אמיר לא יאכל דג גדול, זה קצת יעציב אותי...), מוצאות את אמיר ומתחברות זו לזו חזרה למשפטים קוהרנטיים. אני מקווה שזה עובד לי. כי אם לא, אז הצעד הבא זה מכתב בבקבוק, וזה לא ממש אקולוגי (או שאולי זה נחשב כמיחזור? הממ...).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
