זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 1/2010
אושר.
כל כך טוב לי שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני מתפתה אפילו להגיד שהכל מושלם.
ביום שישי, אחרי שבוע לחוץ ומדכא ממש בצבא, יצאתי לתגלית. ואני לא יכולה להגיד שלא חששתי. פחדתי מאוד. פחדתי שאני לא אסתדר עם החיילים האחרים, פחדתי שהאמריקאיים יהיו נורא, טוב, אמריקאיים. פחדתי שאני אביא את כל הציוד הלא נכון ואת כל הבגדים הלא נכונים, ופחדתי שאני ארגיש בודדה, קטנה ומוזרה.
הדבר הראשון שהבנתי זה שאני מסתדרת עם החיילים האחרים. נפלתי על קבוצה באמת נהדרת של חיילים.
ואז, תוך משהו כמו שעתיים, הבנתי שגם עם האמריקאיים אני מסתדרת. למעשה הם לא היו באמת אמריקאיים, הם היו ניו-יורקרים, וזה לגמרי לא אותו הדבר.
וגם המדריך היה נהדר. הסברים שידעתי, סיפורים ששמעתי אלף פעם, שהיוו פוטנציאל עצום לשעמם אותי רצח, ריתקו אותי כשהוא העביר אותם.
וכל מה שאני יכולה להגיד זה, שבמשך חמישה ימים תמימים הרגשתי תחושת שייכות חזקה כל כך שהרבה זמן לא הרגשתי. הדבר היחידי שמשתווה לזה זה תחרויות דיבייט.
ושמחתי, נורא נורא נורא שמחתי.
ואז פתאום, באמצע הלילה באמצע המדבר, אני חוזרת מפעילות שאירגנו להם (לקחנו אותם, חבורה של ניו-יורקרים, לאמצע המדבר באמצע הלילה. שקט. ועשינו להם תרגיל התגנבות ודיברנו אליהם קצת בדיסטנס והם התלהבו בטירוף), ורואה הודעה מאמיר. הוא חזר. ובאותו הרגע החיוך שלי נהיה בלתי מחיק, והכל נהיה מושלם.
ועכשיו אני כבר בבית, כבר לא מריחה כמו זיעה ואבק (נפלאות המקלחת...), עוד חצי שעה אמיר מגיע, ואני ברקיע השביעי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
