| 1/2010
הצפה
המדבר היה סוער כשהגעתי אליו ביום ראשון. וסערה במדבר היא סערה של ממש: מרגישים בדם, בגוף, את החשמל של כל ברק, את הרעד של כל רעם, את הקור של כל טיפה. ואני, שתמיד אהבתי את המדבר, לא יכלתי שלא להתרגש; אבל בין כל ההתרגשות גם פחדתי. הרגשתי רכה מדי, לא שייכת, תחושה שהלכה והתחזקה כשהתחבאתי בחדר המחניק והמאובק והלא מזמין בעליל שבו ביליתי פחות או יותר יומיים שלמים. זה היה כיף, אבל הרגיש לי כמו הדבר הלא נכון לעשות: עמוק בפנים, כל מה שרציתי זה לצאת מהחדר, לצאת מהבסיס, ולתת למדבר לבלוע אותי. לאבד כל חוש כיוון בגשם וברוח ובברקים ולתת למדבר ליצור ממני משהו חזק יותר, מתאים יותר, מסוגל יותר.
באותו ערב, בלי הציוד המתאים ובלי ההחלפה המתאימה, נכנסתי באיחור עם ארבעה קצינים זרים שלא הכרתי לחדר צפוף מלא בקצינים קרביים. קפ"ק 2: לי צמד המילים הזה לא אמר כלום. ותוך כדי שאני מצטופפת ליד הזרים כדי ללחוש להם באוזן (במקום למלמל למיקרופון האהוב שלי) את התרגום שאני לא יודעת מעברית שאני לא מבינה לאנגלית שאני בעיקר ממציאה, לאט לאט התגנבה אלי התודעה החד משמעית שאני הבחורה היחידה, ילדה ג'ובניקית קטנה, בחדר מלא בחורים מזיעים, מסריחים, ובאמת באמת קרביים. שהולכים באמת באמת להיכנס לטנק או האמר או D9 מחר ובאמת באמת לעשות את התרגיל שאני עכשיו מתרגמת אותם מתכננים את התוכניות עבורו כדי שבבוא היום, הם עצמם, אלה שיושבים כאן סנטימטר ממני בחדר הצפוף וממלמלים מילות קוד שמעולם לא שמעתי ועברית משובשת בדיקציה נוראית שגם ככה אי אפשר לשמוע בגלל הטיפות העצבניות של הגשם על גג הפח של החדר שבו אנחנו יושבים, ילכו ויילחמו. ואני? אני רק מתרגמת אותם לחבורה של זרים, או לפחות, מנסה. ואיכשהוא, כולם מתייחסים אלי כאילו אני זאת ששווה משהו בכל החדר הזה.
בסופו של דבר, נהניתי כל כך שם במדבר. אני חוזרת ביום ראשון, זה עוד לא הסוף. ואני שמחה שאני חוזרת. הקטע הזה, של להיות חיילת באמת, של לקחת חלק במשהו שבאמת נשמע ונראה כמו צבא ומרגיש כאילו עוסק באמת בביטחון, במעשים ולא במילים - חסר לי. אני מתעסקת כל היום רק עם המילים, וכל המילים האלה בעברית הכי יפה שמתורגמת לאנגלית הכי טובה שאני מצליחה לשלוף - כל המילים האלה כבר לא באות לסמל כלום בשבילי. מילים ריקות מתוכן. הצליל שלהן חשוב לי, הדיקציה, המבטא, המהירות, הדיוק. אבל הן לא אומרות כלום.
(ובכל זאת, חלק גדול מהמתרגמים לא מבינים, או לא טורחים לקלוט, את מה שהם מתרגמים. ואני כן. אז אני כן סופגת ומקשיבה ולומדת. אז עדיין יש קצת משמעות...)
יצא, שבשבועיים וקצת האחרונים, הייתי בסך הכל יומיים במשרד. ולפני זה, הייתה תקופה רגועה.
אז יצא, שפשוט יצאתי מאיפוס. לגמרי. איכשהוא, עם יותר מזל משכל, שום דבר עדיין לא קרס. אבל זה בדרך לשם.
התחילו לדבר על אות ההצטיינות השנתית. ולאורך כל השירות שלי, תמיד חשבתי שבבוא היום, יגיע לי, ושאני אכעס אם לא יעניקו לי את אות ההצטיינות. ועכשיו אני מסתכלת על עצמי ואני כבר לא חושבת שמגיע לי. אני לא אני. אני או מתחפשנת, או לחוצה ומלחיצה. וזה סתם. זה פשוט סתם. כי אני מסוגלת להרבה יותר. כל מה שאני צריכה זה לקחת את עצמי ולהתאפס ולהתחיל לקחת את עצמי ואת התפקיד שלי ברצינות. ואני יכולה. ויש לי מוטיבציה.
אני רוצה לחזור להרגיש כאילו אני שולטת בעניינים פה. את ההרגשה הנפלאה הזאת שהכל מתקתק והכל בזכותי. אני רוצה שבעוד חצי שנה כשאני אעזוב, יהיה רגע של בלבול, של "רגע, מה עושים פה בלי נעמה?". כשהכל יהיה תחת שליטה, אז אולי יפסיק הכאוס, ואז אולי יפסיק הפחד הזה כל בוקר בדרך למשרד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
