הפוסט הקודם שלי היה אופטימי משהו. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם אהבתי את התפקיד שלי בצבא. אבל זה היה רק לרגע, ויום אחריו הזין נשבר. הוכרזה מלחמה. כזאת גדולה, עם פרופוגנדה ופוליטיקה ודקירות גב ולחשושים לאנשים הנכונים, מלחמת דעת קהל - ובו זמנית מלחמה גואשת בחזית עם חיילים מוטרפים, רעל בעיניים ונשק בידיים. כזאת אני כשאני מכריזה מלחמות, זה תמיד מאוד דרמטי ומאוד קיצוני. המטרה: המפקד שלי. השיטה: כל האמצעים כשרים.
אך כמובן, מדובר בי, ואחרי שאני שוקעת שעות על גבי שעות בהיסחפות מטורפת של תוכניות זדוניות ומהלכים מוחצים ('אני אתחיל לזרוק זין, אשיל מעלי כל רמז לאחריות ופשוט אעשה משימה משימה לפי מה שאומרים לי, בקצב שבא לי, בלי להילחץ, לקחת את הכל באיזי, אאטום את עצמי להערות המרושעות שלו, ואז נראה אותו אומר משהו!' 'לא, בעצם, אני אהיה מאופסת כל כך שהוא יהיה זקוק לי; אני אהיה indespensable מבחינתו, עד כדי כך שהוא - שמאז ומתמיד הבין רק אינטרסים - לא יוכל לזרוק לי אף מילה או הערה לא משנה מה אגיד או אעשה!' והעיקר: אפסיק להיות סמרטוט), אני גם נזכרת שלמעשים שלי יש תוצאות. כמו, למשל, המלצות שיש בכל כוונתי לקבל על כל העבודה הקשה שאני משקיעה פה. כמו, למשל, אנשים שמאוד יכול להיות שבעוד כמה שנים אוכל למשוך בחוטים שלהם כדי להגיע לאן שאני רוצה להגיע, ומאוד חשוב לי שיזכרו אותי בתור "חיילת רצינית, חרוצה, יוזמת ויצירתית שאפשר לסמוך עליה".
אז קצת הצטננתי בעניין, אבל אני לא מסוגלת לרדת ממנו לגמרי. לא עם ההערות המרושעות שלו. לא עם הזחיחות הזו שלו, והאושר שהוא לא מצליח להסתיר בפנים שלו כשהוא גורם לחיילים שלו לפרוץ בבכי מרוב לחץ. לא עם חוסר ההתחשבות המוחלט בכל אדם אחר מלבדו. הכל מסתכם באינטרסים - לא שזה תמיד עובד לרעתי; הרי כששכנעתי אותו שהביצועים שלי לא טובים אחרי שמירה ושהוא לא יכול להרשות את עצמו לאבד אותי ליום שלם, הוא השיג לי [בסופו של דבר] פטור משמירות ומטבחים, כי הוא צריך אותי.
אז ככל שחשבתי על זה, בלי לאבד את הראש, הגעתי למסקנה שאכן אסור לי לתת לו להתייחס אלי כמו סמרטוט. אסור לי לתת לו להלחיץ אותי, אני חייבת להגיב אליו בנונשלנטיות - תמיד. אבל להיות on top of my game, מאופסת תמיד. כמו שאמרנו, אינטרסים. אני צריכה לשחק בקלפים שלי בצורה כזו שהשמחה שלי תהפוך לאינטרס מאוד חיוני בשבילו.
אני לא אחת שרואה את העולם בשחור ולבן. אני בדרך כלל מבינה שגם אם מישהו לא מוצא חן בעיניי, יש בו עוד צדדים שאני כנראה לא מכירה, ובעיניי אנשים אחרים הוא יכול להיות מקסים. אבל המפקד שלי הוא בן אדם רע. ואני באמת מתכוונת לזה, ומבחינתי זה הדבר הכי גרוע שאני יכולה להגיד על מישהו.
(יש כמובן עוד כמה דרמות, רומנים, פוליטיקות ותככים שהולכים פה. אבל בסופו של דבר, אני שמחה להגיד שלמרות שאת רוב הזמן שלי אני מבלה פה במשרד, או בדרך אליו או בדרך ממנו, החיים שלי מחוץ למשרד הם היותר דומיננטיים. ובהם הכל פשוט מושלם, מסוג המושלם שבא עם נצנצים ורודים וארנבונים פרוותיים. אני מרגישה כאילו חיפשתי כל כך הרבה זמן את הדבר הלא נכון, ועכשיו כמעט בלי להתכוון מצאתי את כל מה שחיפשתי בנוסף לכל הדברים שכבר ויתרתי עליהם מראש. ופשוט טוב לי.)