זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 2/2010
משהו
אני אוהבת את הבית שלי. אני אוהבת את המיטה שלי, את החדר המבולגן שלי, את האמבטיה שלי עם הבקבוקי שמפו ומרכך שלי. אני אוהבת את היישוב שלי, את הגבעות מסביב, את הגוון הכחול-עמוק של השמים לכיוון מזרח בבוקר כשאני מטיילת עם הכלב שלי. אני אוהבת את הנוף מהרכבת בבוקר.
אני אוהבת את הנסיעות האלה, הלוך וחזור. נכון, אני לא אוהבת את כמות הזמן שהן לוקחות, ואני לא אוהבת לקום מוקדם ולחזור מאוחר בגללן; אבל את הנסיעות עצמן אני מאוד מעריכה. זה זמן של שקט בשבילי, שעה וחצי של מוזיקה ומחשבות.
וזה כנראה הזמן להגיד שאני אוהבת את המשרד שלי, ואת הבסיס שלי. והמשרד שלי סביר ביותר והבסיס, טוב, אני מניחה שעד כמה שבסיסים יכולים להיות... אבל אני פשוט כל כך מיציתי שם, כל כך נמאס לי, שאני לא יכולה להגיד את זה. ועכשיו אני לא מרגישה ככה בגלל הלחץ, כי הגענו היום למצב חסר-תקדים שבו הפסקנו לרדוף אחרי הזנב של עצמנו - כל העבודה הדחופה לשבוע-שבועיים הקרובים נעשתה, ואולי סוף סוף נמצא דקה פנויה לקצת עבודת תשתית. זה פשוט שצפוף לי שם, חנוק לי שם. כבר לא כיף.
זו תקופה טובה בחיים, רעה במשרד. כן, רעה גם היום, שהכל הולך טוב. כן, טובה גם היום, עם אמיר שהולך לטכניון כל כך פתאום. וזה משמח אותי, באמת שכן, למרות שיהיה קשה ורחוק ועמוס. רק שאני גם רוצה כבר את השלב הבא הזה. גם אני רוצה ללכת וללמוד ולעשות משהו מעצמי.
אני כל כך מקווה שאני אהיה משהו בסוף. שאני לא אהיה בינונית.
הרי אתה תהיה משהו. אתה אף פעם לא בינוני. אולי נוכל להיות משהוים ביחד.
אה וכוס אמק, הפאקינג קבוצת דיבייט בפאקינג דוחה בפאקינג קטאר ונחשו מי לא שם!?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
