זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 3/2010
כבר כמה ימים שאין לי אוויר. שפיזית פשוט קשה לי לנשום. הרגשה קלסטרופובית כזאת, כאילו אני כלואה בתוך הגוף שלי, כלואה בתוך המשרד שלי, כלואה ברכבת או באוטובוס, כלואה בתוך הלחץ הזה של היום-יום.
נכשלתי עכשיו. רצף של אי הבנות, אבל בסופו של דבר, אחריות שלי, אני זו שלא ווידאתי שהכל זורם, שפשוט הנחתי שיזרום. ולא זרם. והמתרגמות יושבות בתא תרגום וסורגות, למרות שכתוב להן בלו"ז שיש מה לתרגם בחדר אחר, למרות שדיברתי איתן על זה לפני שבוע, למרות שהן ידעו. ונכון שהייתי צריכה לבדוק, ונכון שנכשלתי, אבל למה הן לא התקשרו אלי לפחות להגיד לי "תקשיבי, נעמה, יש להם עכשיו משהו, ואנחנו לא מתרגמות, כן?". והן כן היו אמורות לתרגם, אבל אני לא ווידאתי. ואני יצאתי לארוחת צהריים, שכמובן נדחיתה בכל מקרה למאוחר יותר, ואז כשחזרתי כעבור 10 דק' על השעון כל הקצינים "איפה היית?!" ו"חיפשנו אותך!" כשבטלפון, שהיה עלי כל הזמן, אין לי שום שיחה שלא נענתה. אבל כל זה לא משנה, כי בסופו של דבר החניכים לא קיבלו תרגום, ואני הייתי אמורה לוודא שהם יקבלו תרגום, ואני לא ווידאתי. אז נכשלתי. והאוויר פשוט מסרב להיכנס לריאות, ולא כי נזפו בי, למרות שנזפו כי הגיע לי, אבל לשם שינוי הנזיפה הייתה ממש קלילה לעומת התחושה הכבדה הנוראית בפנים כי פשוט נכשלתי.
אבל זה לא נורא. נכון שזה לא נורא? כי נשארו רק עוד כמה שעות היום. נכון שאלה צפויות להיות שעות רצופות של כאוס, ונכון שקשה לתרגם כשאפילו לנשום אי אפשר, אבל נשרוד אותן. נשרוד אותן כי בסופן אולי סוף סוף יהיה לי קצת אוויר. קצת אמיר. קצת תחושה כזאת לרגע קצר, לשבוע, של 'וואו'. ואז סימולציה אבל נשרוד את כל זה כבר.
When I ran I didn't feel like a runaway
When I escaped I didn't feel like I got away
There's more to living than only surviving
Maybe I'm not there, but I'm still trying
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
