זה נראה לי כמו הר
מיאו. |
| 3/2006
הרוח שבסוף העליה
יוצאת לטיול, עם תיק על הגב. תיק שווה במשקל, שווה בהכל, לכל אחד אחר. אין לי שום חוסר-נוחות מיוחד שאין לאחרים, אלא אם מחשיבים את עצמי בתור חוסר נוחות. אם היו אומרים לי אז שיום יגיע ואני אראה בקובץ האנשים הזה חברים, או לפחות קבוצה באמת ולא סתם קובץ אנשים, הייתי מחייכת כל כך גדול. אם היו מראים לי אז מה נהייתי היום, אולי לרגע הייתי קצת פחות מפחדת.
הולכת לבד. תוהה לעצמי, חושבת לעצמי, מדמיינת. משתרכת מאחורה, באמצע. ולפעמים, לרגע אחד, הולכת מקדימה, מתנשפת. בעליה כואב, בירידה כואב, והגב והרגליים ואפילו הידיים - אבל אני לא מפספסת אף טיול. בבוקר התיק כבד והעצמות עוד ישנות, בצהריים חם לי, ואחר הצהריים מתגלגל עם הרכות השקטה שלו. ובלילה אני בוכה בשק שינה, בשקט, שאפילו המדריכים לא יישמעו.
אבל לא מוותרת.
רואה הר, פרח, אנשים. טבע, אדמה. רואה הרבה דברים יפים, רואה בהם מכשולים. אבל אפילו כשההר מכשול, הוא מלמד אותי להעריך את הרוח הקרירה כשאני למעלה. ואפילו כשהקוץ כואב, ואפילו כשהחרק מגעיל, אני לאט לאט לומדת לראות את היופי שלהם. ולאט לאט יוצאת מעצמי, ויוצאת מהכאב של התיק והכאב של הרגליים ורואה אבן חזקה, רואה אדמה, רואה חיים. רואה את הטבע, יותר גדול ממני.
והרוח תמיד תבוא ותקרר אותי בפסגה. והאנשים שאני מטיילת איתם כבר לא כל כך מפחידים, והחרקים כבר יצורים חיים מדהימים, ובתיק יש רק דברים שאני צריכה, והטיולים שפעם אזרתי אומץ כדי ללכת אליהם והחשבתי כל אחד שסיימתי נצחון, ובסוף השנה כשסיימתי את כולם החשבתי את זה לנצחון, הם עכשיו הבריחה שלי, הרוגע שלי, המחשבות והדמיון - ואפילו בלילה אני כבר לא בוכה בשקט, ועכשיו אני המדריכה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
