| 3/2006
מסע לאיבוד התמימות
אני קמה בבוקר לעולם נקי. השמש זורחת במזרח, מחייכת אלי, זורחת, והשמיים כחולים ויפים. אני יוצאת מהיישוב ורואה צבעים חזקים, רואה חום חזק של אדמה, ולבן של קירות וירוק של עצים ודשא ועשב ואדום של גגות וכחול של הרים. ובערב אני רואה גם אדום וורוד בשקיעה שלעולם לא מאכזבת. והבעיות שאני מתעסקת איתן – כל כך מזעריות, לא משמעותיות בכלל. תראו את כל מה שהחיים האלה נתנו לי.
אבל בטח יש בחיים האלה גם בעיות, לא? דברים לא יכולים להיות עד כדי כך מושלמים. אני מפספסת משהו. אני מפספסת פה משהו, ובגדול. אני רואה את הכל כמושלם, כמעט כמובן מאליו, אני רואה חיים יפים ומחייכים אבל אנשים מסביבי משום מה לא רואים את זה. וכולם אומרים שהחיים קשים, ושאין באמת מטרה, ואני מרגישה שהם מבינים משהו שאני לא מבינה.
לא שאני מתלוננת, חס וחלילה, על זה שטוב לי. כי להרגיש עצב, וכאב, ובדידות, וכל התחושות האלה שעוברות מעל הראש שלי בלי שאני באמת אבין אותן למלואן – זה לא כיף בכלל.
ובכל זאת.
אני מסתובבת, ומרגישה שאני לא רואה.
אני מרגישה כאילו את המושג "בועה" המציאו עלי.
אני מרגישה שאני תמימה מדי, ושאני אשאר כזאת לא משנה איזה מאמצים אני אעשה. תמיד אומרים לי שאני ילדה קטנה, תמיד מתייחסים אלי בתור אחת, ואולי זה בצדק?
בשביל להבין מה הולך מסביבי, בשביל שתיפול עלי איזה שהיא בינה משמים, אני צריכה להרגיש כאב? אני צריכה להרוס את כל מה שיש לי בשביל להבין? אני לא חושבת שזה ככה. אולי אני פשוט צריכה להגיד דומו אריגאטו על מה שיש לי ולא להתלונן על זה שאני מרגישה שיש משהו פה שהוא הרבה מעל הראש שלי, ושאני כל כך כל כך תמימה ולא יודעת.
ולהפוך מהיצור התמים שאני לבנאדם בוגר, שמבין משהו, זה לא משהו שיכולים ללמד אותי בבית ספר. בבית ספר מלמדים אותי כישורים חברתיים, בבית ספר מלמדים אותי ביולוגיה וכימיה ותנ"ך וספרות.
ומסביבי אני רק רואה עוד אנשים שמנסים לנער מעצמם את אותה התמימות שאני מנסה לנער מעצמי. אנשים שטוב להם כל כך, שהם מרגישים כל כך קטנים ומוגנים. אנשים שבוחרים לכאוב, למשל. ויש כל כך הרבה כאלה. אנשים שבוחרים להיות בודדים, ואנשים שבוחרים להיות עצובים. או עוד דוגמא – האנשים שמתמכרים לסקס, ומרגישים שדרך סקס הם יותר בוגרים ויותר מבינים ויותר מנוסים.
אבל זה לא נכון. זה לא יכול להיות רק סקס וכאב, הבגרות.
אולי בכלל לא כדאי לי להיות בוגרת, אולי בכלל לא כדאי לי להבין. אולי כדאי לי למצות את הילדות שלי עד תום כל עוד עדיין יש לי אותה, לחייך חזק חזק ולהינות רגע, שזה פחות או יותר מה שאני עושה עכשיו.
אולי אני אף פעם לא אבין.
שום דבר שאני אעשה כרגע, לפחות, לא יגרום לי לאבד את התמימות שלי. כי אני מוגנת, מכל הכיוונים, וכל האנשים שאני מכירה מגוננים עלי, מוכנים לתת לי כל מה שאני צריכה בקצב שאני צריכה. ואם אני רוצה להשתחרר, סביר להניח שהם גם ייתנו לי את זה. כל מה שאני רוצה, כל הדמיונות הכי פרועים שלי, עוד עלולים יום אחד להתקיים. ואני עוד עלולה לא להתאכזב באמת לעולם. אולי ברגע שאני אתאכזב באמת אני אתבגר ואני אבין.
אני פשוט מרגישה עיוורת.
Because innocence is essentially ignorance. Is ignorance really bliss?
אולי כדאי לי לצאת למסע לאיבוד התמימות. או שאולי סתם כדאי לי לשבת פה, לחכות, ולעשות מה שבא לי עד שהרגע של הבנה ייפול עלי.
ואולי זה חלק מגיל ההתגברות, חלק מהמעבר בין ילדות לבגרות, לתהות אם בכלל כדאי לעבור ואם זה בכלל אפשרי ומה זה כורך. שאלות כאלה נועדו בשביל הגיל הזה בדיוק, לא?
הכל כל כך יפה לי.
אני עדיין לא איבדתי את התמימות שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
