| 4/2006
שונאת את פסח. שונאת!!
תמיד שנאתי פסח.
קודם כל, זה לא באמת חופש - רק וואנאבי חופש. יש את הימים המרוכזים, יש מיליון עבודות ועוד יותר מבחנים ישר אחרי החופשה.
שנית, צריך לנקות ולסדר ולהכשיר וזה כאב ראש אחד גדול ואמא ואבא מעוצבנים וכל העולם מחורפן.
שלישית, המשפחה מארה"ב נשארת אצלנו שבועיים וחצי החל מיום אחרי הסדר. אצלנו, כלומר, בתוך הבית שלנו, כלומר, משפחה של ארבעה (דוד, דודה, שלוש שנים ושש שנים.). זה הולך להיות קשה.
רביעית, אני לא יכולה לצאת לטיול עם החניכים בגלל הימים המרוכזים.
חמישית, המחנה בוגרים שאני כן יוצאת אליו יהיה במגמת עליה תמידית במדבר עם ציוד על הגב. משמע ממש קשה.
שישית, את הסדר עצמו אנחנו נעשה אצל הצד במשפחה שאני פחות אוהבת וממש לא מחוברת אליו. למרות שזה שיפור משנה שעברה, שבה אירחנו (איכס), עדיין בלעחס.
יש לי עוד כמה סיבות אבל אין לי כוח לפרט ><
היום התחיל ממש זוועה, המשיך עם עוד קצת זוועה, ואז הלכתי עם אחיעד לעזריאלי וראינו pride and prejudice שזה ממש סרט יפה (למרות שאף פעם לא הייתה לי הסבלנות בשביל הספר). ואז אח"כ הלכתי לסבא וסבתא שלי ודיברתי איתם קצת, וחזרתי הביתה. כל זה בלי פלאפון! כי חשבתי שאיבדתי את הפלאפון שלי, ואז מצאתי אותו בתיק (מן הסתם) אבל הוא היה חסר בטריה. אז נו פלאפונו.
אם רק היה מישהו שהייתי יכולה להגיד לו הכל (אתה לא באמת נחשב, אתה חלק ממני)...
מישהו שלא יירתע מאף סוד שלי. מישהו שיבין את הכל. מישהו שלא יגיד לי שאני סתם מגזימה.
אם רק הייתי יכולה לכתוב פה בבלוג את כל מה שאני רוצה לשחרר.
אם רק הייתי יכולה לפרסם את כל מה שאני כותבת לעצמי, שאף פעם לא ייראה אור, אם רק הייתי יכולה שאנשים יידעו.
תמיד הייתי צריכה שאנשים יידעו עלי. יידעו מי אני, יידעו מה אני, יידעו ממה אני מורכבת, יכירו אותי באמת ולעומק, כולל כל הסודות האפלים.
בגלל זה פתחתי בלוג. חשבתי שזה יתאים לי בדיוק.
אבל עכשיו, ככל שיותר ויותר אנשים יודעים על הבלוג הזה, אני לא יכולה לכתוב את מה שעובר עלי באמת. אולי ברמזים, וגם אז אני צריכה להיזהר, ומי שכן מבין קורא את הכל לא נכון והכל מתבלבל. הזנב מתקפל לי בין הרגליים והפוסטים שלי הם כבר לא פורקן בשבילי.
היו פה כמה פוסטים שכתבתי באמת, מעומק הלב. כשהייתי מאושרת, כתבתי על זה, גם כשזה היה פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט של אותו התוכן. כשהרגשתי אשמה, אני כתבתי על זה, ואני חושבת שזה היה אחד הפוסטים שבו פרקתי יותר רגשות.
אולי בלוג זה בעצם פתרון של אנשים שאין להם עם מי לדבר? פתרון של אנשים כמוני, שהזניחו את החברים שלהם ועכשיו אין להם לאן לברוח?
אם יש דבר אחד שאני מתחרטת עליו זה זה. שהזנחתי אותן. אתכן. את החברות הכי טובות שלי. שנטשתי בערך את השביעייה הקסומה, שכבר מזמן לא הייתי באמת קשורה אליה. שנטשתי אותך, השארית בתיכון מכבים-רעות, והפסקנו לתקשר. ואותך, האמנית השנונה, ואותך, יעל צ'אן, ואת כל האנשים בעולם שאי פעם הייתי קשורה אליהם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
